יצאתי מחדר של אנג'י בצמרמרות. "היא באמת מלחיצה אותי" הלכתי לחדר שלי ושנכנסתי החדר היה אפל ודממה שרצה בתוכה. "אה נכון סאקורה עדיין בעונש שם" הלכתי למיטה ונשכבתי עלייה ובעודי בוהה בתקרה. "עבר כבר חודש אה.." הרגשתי עייפה נפשית וגופנית מחשבותיי התרוצצו על ככול מה שעברתי פה. עם הקפטן עם מיקאסה ארמין וארן וגם סאקורה "בסופו של דבר אני יעלם נכון קארמה? כלומר אני לא פה לנצח נכון?"
ושמעתי את תשובתו מהדהדת לי בראש *כמובן שלא. את בסופו של דבר תחזרי*
המשכתי לבהות בתקרה "אני לא יודעת כבר אם באלי לחזור.."
*הא?!" יכולתי לשמוע את ההפתעה בקולו
"כלומר ברור אני מתגעגעת לרוני ולכולם. אבל... זה אומר שאני לא יראה את החבר'ה ואת הקפטן, ועוד העניינים מתחממים בנינו... וגם אני אתגעגע עלייך קארמה. " הוא לא הגיב. הוא שתק. לא הרגשתי כלום שום רגש רק שקט משונה. שום מחשבות לא התרוצצו במוחי, ואז לרגע קט הרגשתי עצב שמתפשט על ליבי ועוטף אותי כמו קליפה, לא ניסיתי להתחמק ממנו או לברוח. והרגשתי בגוש דמעות יורד על לחיי לא יצא ממני קול או יבבה אחרי 10 דקות התאוששתי על עצמי וניגבתי את הדמעות וצחקקתי "יופי ועכשיו אני סתם מבואסת" קמתי מהמיטה לישיבה ונתתי לעצמי סטירה בשתי ידי ללחיי "שירה תתאוששי על עצמך הכול בסדר. הכול היה בסדר" אמרתי לעצמי את המילים האלו כל פעם שהרגשתי ככה. "כול בסדר, הכול היה בסדר." כי בסופו של דבר אין לך ברירה אלה להרגיש בסדר. קמתי מהמיטה ושטפתי את פניי והסתכלתי על עניי ואותו עניים הופיע אחרי כל פעם שאני בוכה. עניים חסרות חיים וקרות כקרח. פתחתי את עניי בכוח והניצות שלהם חזר, ונראיתי רגילה כמו תמיד "יאללה שנלך לפגוש את סאקורה" יצאתי מהאמבטיה והחדר היה נראה חשוך יותר משהיה שנכנסתי "אה? המנורה מקולקלת?" הלכתי לכפתור של המנורה וראיתי שהיא בכלל לא דלוקה. הדלקתי אותה והחדר הואר "מוזר השעה רק 11 בבוקר, אמור להיות אור מבחוץ.." ראיתי שהווילונות של החלונות סגורים ואז הבנתי מאיפה החושך, לא היה לי כוח לפתוח אותם אז וויתרתי. יאא יחי העצלנות. "טוב שהיה" באתי לפתוח את שחדר אבל היא נפתחה לבד ואני קפצתי בבהלה אחורה "הא!!"
סאקורה עמדה שם והיא נבהלה גם. "מה?! מה קרה?!" היא הסתכלה סביב וראתה שאני לבד ואמרה "שירה ימפגרת הבהלת אותי!"
"הא?! אני הבהלתי אותך? את הבהלת אותי! ומה את עושה פה את לא אמורה להיות בעונש לפחות עוד שעתיים?!"
היא הסתכלה עלי מבולבלת "על מה את מדברת השעה עכשיו 8 בערב"
"אה?" לא יכולתי לעצור את ההפתעה בקולי.
"כן על תשאלי איזה סיוט אחרי העונש הקפטן תפס אותי עושה עוד טעות ונתן לי לעשות שמירה כפולה כעונש וסיימתי רק עכשיו. וגם" היא ראתה שאני לא מקשיבה לה והולכת לחלון. "היי לפחות תקשיבי!"
בזמן שהיא התלוננה עלי פתחתי את הווילון ולא האמנתי למראה עניי היה חושך. השקיע כבר ירדה ולא היה אור יום "אין מצב אבל לפני כמה דקות היה אור" מלמלתי לעצמי "יכול להיות שאני כבר נעלמת?.." שאלתי את קארמה בראשי *היי! קארמה מה קורה פה?!*
*אה? את לא יודעת. חשבתי שגילית את זה לבד..*
*על מה אתה מדבר?!*
*את באמת נעלמת, טוב יותר נכון את קופצת בזמן*
*קארמה עברית לא ג'יבריש!*
יכולתי לשמוע אותו נאנח *זה אומר שהגוף האמיתי שלך בדרך להתעוררות ושאת מתקרבת להשלמת המשאלה שלך.*
לא הבנתי מילה ממה שהו אמר הרגשתי המוח שלי נשרף. ואז שמעתי את זה הקול הנורא מכל, הבטן שלי קרקרה. שמתי יד על הבטן ונאנחתי "כנראה הקפיצות זמן כוללת גם רעב מטומטם" ואז נפל לי האסימון, הסתובבתי בבת אחת לסאקורה "סאקורה!!"
"מה? מה קרה?!"
"את כבר אכלת?!"
"אה? אם היית מקשיבה לי היית שומעת שלא אכלתי כלום כי הייתי במשמרת כפולה!!" היא התעצבנה עלי
"רגע אחד אז עם את ואני לא אכלנו ופספסנו כמובן את ארוחת הבוקר והמבטח נסגר ב8 זה אומר ש.."
בהתחלה היא הסתכלה עלי מבולבלת ואז נפל לה האסימון. ושנינו צעקנו ביחד "חדר האוכל!!"
שנינו דפקנו ריצה מהחדר פנינו בין מסדרונות השינה. למסדרון של חדר האוכל לקח 3 דקות להגיע בריצה מהחדר שלנו לחדר האוכל. הגענו לשם מתנשפות ומולנו אנשים אחדים שישבו שם ופטפטו והמקום הגשה סגור לנגד עינו "אני לא מאמינה!!" סאקורה אמרה בקול מה שמשך את רוב העניים להסתכל עליינו.
"אה.." יבבתי. "אני לא מאמינה שככה החיים שלי הסתיימו" ירדתי לרציפה.
"לגמרי" והיא ירדה גם לרציפה ושנינו התיישבנו שם מותשות מהריצה
"אה הינה הם" שמענו קול ממרחק וסובבנו את הראש לכיוון הקול וראינו את ארמין ארן ומיקאסה (זה רק אני או שהחבורה הזאת תמיד בשלישיה) הם התקרבו עליינו וארמין אמר "איפה הייתם?"
שנינו הסתכלנו עליו בפנים מתישות ואמרתי "על תשאל אפילו"
"אוקי.." הוא אמר ואז הוא קלט שהאף שלי פצוע ואמר בקול מודאג "מה קרה לאף שלך?"
אמרתי לו בפשטות "תאונת עבודה" (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה)
ארמין לא הבין על מה דיברתי אבל בחר להניח לזה, סאקורה הסתכלה עליהם בפנים מתחננות "בקשה תגידו שיש לכם לפחות משהו לאכול?!" ואני הצטרפתי עלייה לפנים המתחננות.
"לא. חשבנו שכבר אכלתם" ארן אמר בפשוטת
"אה?.." אני וסאקורה ייבבנו.
ואז מיקאסה הכניסה את ידה לכיסה והוציא שתי פרוסות לחם. "חשבתי שזה מה שקרה אז שמרתי לכם ליתר ביטחון" היא הושיטה עליינו את הלחם בשתי ידי ואמרה "זה רק מה שהצלחתי להוציא"
אני וסאקורה הסתכלנו עלייה בעניים נוצצות לקחנו את הלחם ודחפנו לפינו. הלחם היה טפל ויבש. אבל לא היה לנו אכפת היינו גוועות. ליקקתי את אצבעותיי ואמרתי לה "הצלת אותנו תודה מיקאסה"
"לגמרי" סאקורה הסכימה איתי. ומיקאסה חייכה חיוך קטן
אחרי זה יצאנו ללובי ודיברנו קצת. והשעה התחילה להיות מאוחרת וכל אחד פרש לחדרו. אני וסאקורה עשינו את דרכנו לחדרנו שהגענו החלפנו לפיג'מה כל אח נשכבה בהמיטה שלה ובהינו בתקרה אחרי 10 דקות "סאקורה את ערה?"
"כן" אחרי דקה של שקט נוסף שמעתי אותה מיבבת "אוף אני רעבה"
ושמעתי את בטני מקרקרת קמתי בבת אחד לישיבה ואמרתי "די אני לא יכולה לסבול את הרעב הזה! מה אנחנו בגטו?! אנחנו כבר ב.." באתי להגיד 2021 ואז נזכרתי שאני בכלל בעולם אחר ומי יודע מה השנה הזאת. "בעצם לא משנה.."
היא קמה ותישבה גם על המיטה "עוד פעם את מדברת שטויות?. וחוץ מי זה מה את רוצה לעשות חדר האוכל בטח נעול. וגם אם נצליח לפרוץ יכול להיות שיתפסו אותנו ואז אנחנו באמת נהיה בבעיות"
חיוך של שטן עלה על פני "סמכי עלי" וסאקורה הסתכלה עלי מפוחדת וההבעה על פנה סימן "או או"
סורי על השעה המאוחרת הפעם אין מלא כי אני מתכוננת למתכונת שיש לי מחר במתמטיקה🤯
אז אני בלי נדר יעלה ביום חמיש בשביל לפצות על זה🤓
הפרק הבא עומד להיות מצחיק תחכו לזה בקוצר רוח😉
תהנוווו ולילה טובבב☺
YOU ARE READING
חלום המשאלות
Romanceתקציר: שירה היא ילדה רגילה אם חיים רגילים אבל יש לה בעיה אחת היא מאוהבת קשה בדמות אנימה הקראוי ליווי ארקמן ממתקפת הטאטאנים. כמו כל יום היא נכנסת לישון אבל הפעם אחרי חקירה על הדמות שהיא מאוהב בה. בחלום היא פוגשת זקן שמציע לה להגשים את משאלתה שירה של...
