חלום המשאלות

חלק 25

ליווי:
לאחר התקיפה ארן כבר חסם את החור וכמות הטיטאנים ירדה משמעותית. זה השלב שבו יכולתי לחזור לראות עם שירה באמת הקשיבה לי, ואני באמת מקווה שהיא נשארה מאז שהיא התעלפה הרגשתי תחושת אשם אבל אני שמח לראות שהיא בסדר, היא ילדה חזקה. חזרתי לחומה ושהסתכלתי לא ראיתי אותה והתחלתי לכעוס. פניתי לחייל שאמרתי לו שישמור עלייה "היי אתה!" קולי היה כעוס עכשיו. החייל הסתובב ושראה אותי הוא התחיל להילחץ, ויש לו את הסיבה להילחץ. "איפה שירה?! אמרתי לך להשגיח עלייה!"

החייל הצדיע לי ואמר בגמגום "א-אני ניסיתי לעצור אותה היא פשוט נכנסה"

"הא?!" צמצמתי עניים ובברור הוא ראה שאני כועס.

החייל שהיה מולי נלחץ ואמר "היא אמרה שחברתה לא חזרה עם קבוצת החיסול הראשונה" ישר הבנתי למה הוא מתכוון "אם אני לא תוהה היא קראת לה סאקורה"

בהלה תפסה את בטני ויצאתי לתוך העיר בחיפוש אחריה, ידעתי שברגע שהיא תשמע שסאקורה לא חזרה היא תהיה פזיזה. ועם סאקורה מתה אין לדעת מה קורה לשירה ברגע זה, לקח לי חצי שעה למצוא אותה וכל דקה שעברה נלחצתי יותר חשבתי קרה לה משהו, אין מצב שאני מאבד אותה! שמצאתי אותה ראיתי שהיא יושבת מול הגופה של סאקורה. עיינה חסרות חיים וכל גופה מכוסה דם. צקצקתי בלשון למראה שהיה לפני. לא יכולתי לתאר עד כמה שבורה היא עכשיו, ניגשתי עלייה בזמן שאני קורה בשמה אבל היא לא הגיבה. "היי שירה" הושטתי את ידי אך באותו שנייה היא תפסה את החרב שהיה מולה וניסתה לחתוך אותי, התחמקתי בקושי ששריטה בלחיי ודם מטפטף ממנו. היא התקרבה עלי עם החרב "שירה תתאוששי על עצמך!" ניסיתי להגיע עלייה אבל כלום, ענייה היו מתות ושום מילה לא הגיעה עלייה. שלפתי את החרב מהמתקן וחסמתי את המהלך הבא שהיא הנחיתה עלי, עפתי אחורה מהחבטה וברכי היו בקרקע, הסתכלתי עלייה מופתע "ממתי היא התחזקה כל כך?" היא עמדה לרגע וזינקה לעברי התגלגלתי הצידה, החרב שלה פגע ברצפה וריסקה אותה. הסתכלתי עלייה חסר מילים. היא הסתכלה עלי ורצה עלי שוב *היא מהירה!* חסמתי את חרבה בשתי ידי עד שלא היה לי מקום לברוח ומצאתי את עצמי עם גב בקיר חוסם את החרב שלה מלסייף לי את הגרון. השמש העירה עליינו לרגע וראיתי שענייה אדומות ואישוניה חדות כחייה. לרגע אחד שדה הקרב נעלם אבל גבי עדיין לא יכול לזוז אחורה, המוקם היה חשוך ואפל בקושי הצלחתי לראות שהסתכלתי רגע למטה עמדתי על מים שחורים ירוקים, צמצמתי את עניי בניסיון להבין מה קורה. וכשהצלחתי לראות קפאתי, עמד מאחורי שירה חייה ענקית פי 5 מטיטאן היו לה 9 זנבות ועניו נעצו בי בעניים אדומות כחייה, הוא היה נראה עצבני יכולתי להרגיש את הצמאה שלו לדם לא יכולתי לזוז מרוב פחד בחיים לא הרגשתי ככה הרגשתי שמוות יוצאת ממנו. לאחר רגע הוא נעלם וחזרתי לקרב ראיתי את סאקורה מתה בזווית העין באמת חזרתי. זה השאיר אותי חסר מילים. עד שאוששתי על עצמי וצעקי לה "היי! שירה תתאוששי על עצמך! זה אני, ליווי!" האחיזה שלה לא השתנתה לכמה רגעים,*לעזאזל!*
"ק-קפטן?" היא שאלה בקול חלוש, ואז ראיתי שענייה חוזרות לצבעם הרגיל, אבל הענייה הדבש הפכו כרגע לעניים חומות ריקות ומפוחדות היא שמטה את החרב מדיה והלכה אחורה.
רציתי לשאול אותה מה היה כול העניין של העניים והכוח החזק שיצר ממנה פתאום ובמיוחד המפלצת שהיה בתוכה. האמת כעסתי שהיא הסתירה ממני משהו חשוב כל כך. אבל זה לא היה הזמן ולא הרגע לשאול. "שירה?" קראתי בשמה לראות אם היא איתי אבל בהלה תפסה את ענייה, כאילו היא התעוררה מחלום רע, הבעיה שזה לא היה חלום זה היה אמיתי. היא הסתובבה ללא מילה ולרגע חשבתי שהיא עומדת להתעלף שראתה את סאקורה והבינה שזה לא חלום. נשברתי מלראות אותה ככה, היא התקרבה עלייה בנשימות כבדות וצנחה ליד גופה והיא מתפרצת בבכי. כול הרגשות שלא רצתה להוציא כל המראה שלא רצתה להאמין בו יצא. באותו הרגע היא הבינה סאקורה איננה.