חלום המשאלות

חלק 15

שלושה ימים שלאחר מיכן עברו נורמאלי, התאמנו בחוץ, אכלנו, דיברנו, וגם ראיתי כמה בחירים מתצפתים על חיילים. כנראה שזה בשביל למצוא חשודה לגבי הטיטאנית הוורודה ידעתי שעוד שמעט יגיע הקטע שבו היא תתקוף את העיר אבל מתי? את זה לא ידעתי. כמובן שנמנעתי מהקפטן אבל בסופו של דבר נתקלנו אחד בשני ונחשנו מה הוא עשה... דעע התנהג כרגיל. כאילו אחי בוא תראה קצת רגש אני היחידה שהסמיקה כמו מפגרת?!. אבל להראות רגש זה לא הצד החזק שלו, וגם לא ציפיתי שהוא יראה רגש כמו הפעמיים שבהם היינו ביחד אז אני מרוצה. ואז הגיע היום שבו נשברתי...
"אהה!!!! אני כבר לא יכולה יותר!" קמתי באמצע ארוחת הערב ממקומי שרוב העניים לטושות בי מבט
"מה?! מה קרה?! " סאקורה קמה איתי בזמן שהיא מסתכלת ימינה ושמולה, אז היא עצרה את מבטה עלי. "שירה?.." מיקאסה ארן וארמין הסתכלו עליי גם מבולבלים
לרגע נתקפתי סחרחורות וישבתי וסאקורה ישבה אחרי "אהה אני לא יכולה המוח שלי מתפוצץ ואני מרגישה עייפה יותר ויותר, אני חייבת חופש!!" ולא צחקתי העניים שלי הרגישו ישנוניות המוח שלי כאב והרגשתי שבכל רגע אני עומדת להתעלף. אני כבר לא ישנתי נורמאלי מאז שהגעתי לכאן וזה מוזר כי אני לא בטוחה אם זה חלום או עברתי עולם ולא נדבר שאיבדתי תחושת זמן.
סאקורה נתנה לי מכה בראש ואמרה "מפגרת! על תבהילי אותי ככה שוב!"
ארן המשיך לאכול את האוכל שלו בעודו אומר לי "אין מצב שהקפטן ייתן לך חופש"
"אני נאלץ להסכים עם ארן" ארמין חיזק את דבריו.  "במיוחד שאנחנו במצב הזה"
ומיקאסה הנהנה עם הראש כן.
הם צדקו בעיקרון אמורים לתת לנו חופש מאז שהגעתי לכאן לא נתנו לי אחד. ובמיוחד אחרי כל המצב הזה של הטיטאנית הוורודה אנחנו בחיסור אנשים. תודה לך אנני... אבל לי זה לא היה אכפת "לא אכפת לי!" הם יסתכלו עלי ואני המשכתי לדבר "אני ייקח את החופש הזה אחרת" ראיתי את סאקורה מביטה בי בהתלהבות מצפה לראות מה אעשה, והמשכתי "אני ימות" נאנחתי וכל כוחותיו נסגו.
יכולתי להישבע שסאקורה עוד שנייה נפלה ממקומה. "אה?? אני ציפיתי למשהו יותר מגניב"
"אה? כמו מה?" ארן שאל.
"לא יודעת אולי מרד, או שהיא תלחם נגדו" והיא נתנה כמה אגרופים לאוויר.
הסתכלתי עלייה "אה? את רוצה להרוג אותי?!" קמתי ממקומי והלכתי לכיוון היציאה
"לאן את הולכת?." סאקורה שאלה.
"לבקש חופש" ויצאתי מחדר האוכל. הגוף שלי הרגיש נוקשה והעניים שלי התחילו להיעצם שוב והרגשתי כאילו לא ישנתי שניים. לקח לי בערך חצי שעה למצוא את הקפטן. מצאתי אותו בסוף על החומה במשמר. "קפטן" קולי היה חלוש וחסר כוחות כך שנאלצתי לקורא לו שוב "קפטן" לבסוף הוא קלט אותי וניגש עלי.
"מה הבעיה?" אותו קול ואותו העניים
נשמתי עמוק ואמרתי חד וחלק "באתי לבקש חופש!".
היה שתיקה של דקה וחשבתי שבאמת הוא הולך לדחות את ההצעה אך לבסוף הוא אמר "בסדר" והלך. הסתכלתי עליו הולך ולקח לי כמה שניות להבין שהוא הסכים קדתי לשנייה ואמרתי "תודה רבה". וחיוך נמרח על פניו, כן כן חיוך ניצחון.
 חזרתי לחדרי וסאקורה הייתה שם לבושה בפיג'מה שלה "נו מה הוא אמר?"
ניגשתי למיטה ולקחתי את הפיג'מה שהונחה על מיטתי .
"אחח על תגידי לי ש.."
"כן הוא הסכים" אמרתי בעודי מחליפה בגדים.
"ידעתי.. לא נורא אולי בפעם הב-... הוא הסכים?!" היא הסתכלה עלי מופתעת.
"כן" הלכתי למקלחת לצחצח שיניים ושמעתי אותה אומרת לי.
"ואה לא חשבתי בחיים שהוא יסכים לך, רגע שחושבים על זה הוא בכל זאת החבר שלך אז יש מצב שהוא הסכים לך."
בשנייה הפכתי לאדומה "ה-הוא לא חבר שלי" אמרתי בגמגום
ושמעתי אותה צוחקת עלי.
"זה לא מצחיק מפגרת" הסתכלתי במראה לרגע וראיתי את הפלסטר מתקלף *זה מתקלף... הגיע הזמן להחליף את זה* ירקתי את המשכה בפי ושתפתי את הפה לאחר מיכן פתחתי את המגירה והייתה שם חבילה בפלסטרים שלקחתי למייקרים כאלו, תפסתי בקצה שהתקלף והורדתי את הפלסטר, שום דבר. לא חתך לא צלקת לא נותר שום זכר לפצע "א-אין מצב." הייתי בשוק.
"קרה משהו?" שמעתי את סאקורה אומרת לי מהחדר
"שום דבר." הסתכלתי על המקום שבו היה הפלסטר וחשבתי *אין מצב שזה נרפא. הפצע היה עמוק  ועבר רק שלושה אך לעזאזל*
*אה נכון שחכתי להגיד לך* קולו של קארמה נדחף למחשבות שלי.
ואני נבהלתי *מפגר תודיע לפני שאתה נדחף ככה למחשבות שלי*
*אה? אך בדיוק?.*
*לא משנא פשוט תסביר*
*עם הכוחות שלך קיבלת גם כוח להתרפאות מהר, הדם שלי זורם עכשיו בעורקייך כלומר הדם שלי הוא כמו תרופה חזקה לבני האדם המסוגל לרפואות במהירות פצעים ואפילו רעלים ובגלל שדמי זורם עכשיו בך את יכולה להירפא מהר מאוד*
*אז במילים אחרות אני יכולה להתרפא מהר נכון?*
*כן*
*אה אז למה לא אמרת כבר בהתחלה*
*אמרתי.. את באמת טיפשה אה..*
*הא?! מה אמרת?!* הוא לא ענה *קארמה?.. שהיה.* לקחתי פלסטר חדש שמתי אותו בדיוק איפה שהיה הפצע "כאדי שלא יגלו את זה.." זרקתי את הפלסטר לפח ויצאתי מהמקלחת לעבר המיטה.
"הי שירה שחושבים על זה למה התחמקת מהקפטן בזמן האחרון"
חשבתי על לספר לה אבל רק המחשבה על שהיא תתגרה בי עיצבן אותי וגרמה לראש שלי להסתחרר "כלום לא קרה, אני הולכת לישון" ונכנסתי מתחת לשמיכה. ובאותו שנייה העייפות נחתה עלי.
"אהה.. אבל רק 11 בלילה." לא עניתי לה "שירה" עדיין לא עניתי לה "אוקי אוקי ניכנס לישון לילה טוב"
"לילה טוב" השבתי . ולאחר מיכן נרדמתי או ככה חשבתי שעה!! שעה אני יושבת ובוהה בתקרה, שלא תתהו אני עייפה מוות!! אבל אני לא מצליחה להירדם מה זה השיט הזה?! ניסיתי כל מיני תנוחות אלכסון, בטן, גב, רגליים למעלה, ישיבה, חיבוק כרית שבדרך ככל ככה אני נרדמת... מה? זה נוח.. אבל שום דבר מי זה לא עבד, ובסוף מצאתי את עצמי בוהה בתקרה "הא! אני עוד שנייה מתחרפנת פה!!" אמרתי בשקט אח בקול עצבני. הראש שלי התחיל לכאב וגם העניים והרגשתי שגופי כבד ועוד שנייה אני מתחרפנת, נשבעת שהגעתי למצב שבו אני יכולה לבכות כי אני לא נרדמת. "מה עכשיו אני אמורה לעשות?" לאחר 5 דקות התחלתי לזמזם לעצמי את המנגינה שאבא שלי היה מנגן בשביל י שלא הייתי מצליחה להירדם, מנגינה שקטה שתמיד גורמת לי להרגיש בסביבה. בשקט השרועה בחדר. האוויר שנכנס דרך החלון עטפה אותי במשב קריר ונעים והחושך שבחדר גרמה לי שלווה מוזרה ולאט לאט הגוף שלי נרגע ונרדמתי. לאחר שעתיים התעוררתי שוב מזיעה הורדתי את השמיכה ממני עם היד וניסיתי לחזור לישון שוב ואז היה לי קר ושוב התכסיתי. ושוב היה לי חם בשנייה אחד העניים שלי נפתחו "באמא שלכם?!" אמרתי בקול ונזכרתי שסאקורה ישנה וסגרתי את פי. לאחר שראיתי שהיא לא קמה נשמתי לרווחה. "אוףף אין לי כבר כוח לזה.." הסתכלתי על השעון והיה רק 3 ניסיתי שוב לחזור לישון אח לא הצלחתי הסתכסכתי עם עצמי בסוף אחרי שעה וחצי נרדמתי בנוח. מצאתי את עצמי צפה על מים בחשכה מוחלטת לא ראיתי כלום אח יכולתי לשמוע בטיפות מים מטפטפות הגוף שלי הרגיש כבד למרות שצפתי על מים "קארמה זה אתה?" אמרתי בקול חלוש, אין תגובה. ניסיתי לקום והרגשתי שגופי מתנגד אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע למצב ישיבה. ניסיתי להסתכל סביב אך לא ראיתי כלום מלבד חושך, ואז בתוך החושך ראיתי דמות מוארת מחייך עלי.
באותו שנייה עניי התחילו להתמלאות דמעות ואמרתי בקול חלוש "אבא?" יכולתי להרגיש שליבי נמחץ ונהיה לי חוסר יכולת לנשום.
הוא לא דיברת הוא רק חייך עלי. ניסיתי לקום אח הרגשתי התנגדות מצד גופי, הוא סירב לקום. לבסוף עמדתי על הרגליי וכולי רועד ממאמץ הדמות שהייתה דומה לאבא שלי זרקה לי חיוך הסתובבה והלכה.
"רגע!" צעקתי עליו בקול נואש "חכה! על תשאיר אותי כאן לבד!!" עניי התמלאו דמעות והרגשתי שקולי נישבר וחלק ממני שהיתכה עם השנים שנשבר שוב. ניסיתי לרוץ, להתקרב עליו ככל שיכלתי אבל מעדתי כל פעם מחדש "אבא!! חכה רגע! בבקשה" קרסתי על רגלי, עניי המלאות הדמעות זלגו על לחיי. הסתכלתי על הדמות שעוד שנייה נעלמה מעניי קולי נשבר ויכולתי לשמוע את עצמי נשברת מבפנים, ליבי התכווץ מהמחשבה שהוא יעלם שוב "על תשאיר אותי לבד שוב..". התחננתי רק רציתי שהו יישאר רציתי לדבר איתו לספר לו כמה מטורף היה לי מאז שהו עזב לספר לו מה עובר עלי להגיד לו שהשתפרתי בנגינה לדבר איתו ולצחוק איתו שוב, רציתי לפחות להגיד לו שאני מתגעגעת עליו... אך הדמות לא עצרה ורק הלכה ודעכה עד שלבסוף נשארתי לבדי שדמעות זולגות על לחיי, הרגשתי שגוש ענק נתקע לי בגרון. הגעגוע, הכאב שחשבתי שהוא נעלם... אבל זה רק הזכיר לי עד כמה אני שבורה וחסרת אונים... בכיתי במשך כמה דקות עד שהרגשתי רעידות המזיזות את המקום הרמתי את ראשי בבת אחת "אה? מה קורה?" ושמעתי בום בום בום ניסיתי להבין מאיפה הרעש אך עדיין לא הצלחתי לראות כלום . לבסוף עניי נפתחו בבת אחת ומה אני רואה מולי? בוא אני יספר לכם רגל בגודל החיים שלי מרסקת לי חצי מהחדר ומונחת ממש מולי. קמתי בבת אחת בזמן שצעקתי "הא?! מה לעזאזל?!"

ציוסססס אז כאן הסופרת בכבודה הוא בעצמה😉
היום היה לנו פרק טיפה מצחיק ועצוב במיוחד
😢
אני נהנתי לכתוב אותו כמובן. ואני מקווה שאתם נהנים לקרוא אותו, אזז החלק הבא יעלה ביום חמישי לא פרק ארוך אבל פרק תלוי בכמה ילך לי. למרות תקופת הבגרויות אני משתדלת להוציא ולהיות פעילה אזז מה שאני מבקשת זה שתהנווו☺☺
יום טוב שהיה לכם❤