היה השעה 10 בבלילה וכנראה שחוץ משומרי הלילה כל השאר הלכו לישון, לא מאשימה אותם אני עוד שנייה מתה. אחרי כל זה אני מה זה הולכת להוציא פתור מהצבא. עוד פיהוק נמלט מיפי ועניי נהפכו לכבדות כמו גופי. נכנסתי למפקדה והיא הייתה חצי הרוסה וכמה התחילו שם בתיקונים. הלכתי עד שהגעתי לחדרי והלכתי לישון, או כך חשבתי... החדר שלי הרוס! כל הרציפה הייתה מרוסקת וקרסה והמיטה שלי נפלה לבור גם, עמדתי שם בפה פעור. "אוי אתם בטח צוחקים עלי.." לא היה לי כוח אפילו להתעצבן הראש שלי כבר התחיל לכאוב .
"או שירה. מה את עושה פה?"
ישר זיהיתי את הקול וזה העביר לי צמרמורות בעמוד השדרה. סבבתי את ראשי וראיתי את לא אחרת מאשר אנג'י. אותו עניים משוגעות ואותו חיוך תחמני וצמא לידע. "אנג'י.. אממ אני מחפשת מקום לישון בו.. אבל.." החזרתי את מבטי לחדרי ההרוס
היא הסתכלה גם לחזר והבינה על מה אני מדברת "כן. אני מבינה את הבעיה"
"שחושבים על זה איפה כל השאר? אחרי המצב הזה אמור להיות להרבה אנשים בעיה להתאכסן ולישון."
"אה זה, כמה מהחדרים היו פנויים אז הם נשארו לישון שם, ואשאר כנראה התפצלו." באתי לשאול אותה איפה סאקורה או ארן מיקאסה וארמין אבל היא הקדימה אותי "דרך אגב" העניים שלה הפכו לחשדניות, הרגשתי שהעניים שלה חודרות למקומות הכי אפלים שלי. ולא אהבתי את זה. "ראיתי אותך נלחמת בטיטאן המשוריין" החיוך המשוגע שלה נמרח לרגע על הפנים "זה היה כל כך מגניב. וגם אני רואה שהחרבות הנפץ מוכנים ועובדים כמו שצריך, אבל.." העניים שלה שוב חדרו לתוכי כאילו הם מנסות לפענח חפץ חשוד. "ראיתי שעצרת ליד אוזנו והתעכבת שם, ואחרי הפיצוץ הוא פשוט נעלם.."
ההפתעה התקיפה אותי לרגע, ידעתי שמה שעשיתי היה מסוכן אבל לא עד כדאי כך... מרוב עייפות הריאה שלי התחילה להתערפל והרגשתי שאני הופכת לחיוורת יותר ויותר. והנשימות שלי נהיות כבדות.
אנג'י הסתכלה עלי רגע ומבטה החשדני התחלף להבעה מודאגת ואמרה "אוי את בסדר? את נראת חיוורת." ואני אשכרה שמעתי את דאגה בקולה.. מפתיע
סידרתי לרגע את הנשימה חייכתי ואמרתי "אני בסדר. אני פשוט עייפה"
אנג'י חשבה לרגע לקחה דף ואט ממשהו ציירה שם, אחרי שהיא סיימה היא הגישה לי את הדף "קחי את זה."
לקחתי ממנה את הדף וראיתי מפה מקושקשת ולא מובנת בשיט זה נראה כאילו ילד בן 5 צייר אותה. הסתכלתי עלייה מבולבלת ושאלתי "מה זה?"
"אה זה מפה, אמרת שאין לך מקום להתאכסן נכון?" הנהנתי לאות של הסכמה והיא המשיכה "המפה הזאת מסמנת את המקום שבו הבית של ליווי נמצא. עם אני לא תוהה זה היום שבו הוא אמור לנקות את הבית" ההפתעה עלתה על פני לא לא מי זה שהוא מנקה לו את הבית הבן אדם חולה ניקיון. מי זה שיש לו בית חשבתי שהוא כל הזמן במשימות ככה שהוא תמיד מתאכסן במפקדה, אנג'י המשיכה לדבר וזה קטע לי את חוט המחשבה. " לכי תשאלי אותו מה את אמורה לעשות."
"אה אוקי.." התגובה שלי הייתה יבשה לא היה לי כוח לכלום מציידי תנו לי לישון על סחבות בחוץ. יכולתי לראות את הפרצוף התחמן שלה על הפניה משהו קרא לאנג'י "או אני צריכה ללכת נדבר בפעם הבאה שירה ביי"
צמרמורת עברה בי שוב. "כמה אנרגיה יש לה, מה היא שותה שהיא ככה אנרגטית?" התחלתי ללכת לפי המפה וכמובן שנאבדתי.. למזלי היא רשמה את הכתובת בדף למטה. אז שאלתי אנשים איך להגיע לשם ואחרי חצי שעה עמדתי בפתח הבית שלו. הוא גר בבניין משונה זה נראה כמו בניין נטוש מבחוץ. דפקתי על הדלת לא ענו, דפקתי עוד פעם ואז נשמע קריא של "רגע." וכמה קללות שהוא אמר שהוא בא לכיווני. הדלת נפתחה וליווי הופיע מאחורי הדלת מוריד את המטפחת שהוא שם כשהוא מנקה. "שירה?" ראיתי את ההפתעה על פניו אני מניחה שהוא לא ציפה לראות אותי. הוא סימן לי עם היד להיכנס והלך, וכך עשיתי נכנסתי וסגרתי את הדלת המקום היה נקי מאוד הבית שלו היה בסגנון ישן ורגיל, שטיח ועליו היה שולחן קטן, ספה ולידו כיסא נוח. שהסתובבתי אחורה היה אפשר לראות את המטבח לפני המטבח היה שולחן ושתי כיסאות. הלכתי לספה ואיך שישבתי הגוף שלי צעק לשינה.
הקפטן בא עם שתי כוסות תה והגיש לי אחד, לקחתי ממנו את התה והצמדתי את ידי לכוס שיתחממו. בדיוק מה שהייתי צריכה משהו חם למרות שדי חם בחוץ רעדתי מקור
"איך מצאת את הבית שלי?"
"אה זה" הוצאתי את המפה הלא מובנה שאנג'י ציירה לי "אנג'י ציירה מפה, כך מצאתי אותך"
הוא לקח ממני את הדף וראה את המפה. "המשקפופרית הזאת."
בזמן שהוא קילל אותה קללה די ידוע הוא אומר לה את זה תמיד בסדרה אמרתי לו "היא אמרה לשאול אותך מה לעשות לגבי המקום השינה.." פיהוק חמק מיפי.
"אה?! אין לך מקום אחר להתאכסן בו?"
הנעתי את ראשי בשלילה, הושטתי את הספל לפי והתה החם עבר דרך גרוני ומילא את גופי בחום הנדרש. "אין לי מקום" אמרתי בקול חלוש. הראש שלי הרגיש מסוחרר והריאה שלי הצטמצמה, חולשה גדולה תקפה אותי באותו הרגע והרגשתי שהצבע אוזל מפני.
"אה? דברי ברו-" הוא הסתכל עלי מופתע וקלט "היי, את מרגישה טוב? את נראת חיוורת.." קולו האדיש התמלא דאגה
"אה אני בסדר, אני בסדר." הנחתי את התה שעל השולחן ושמתי יד על הראש "אני רק עייפה" נשכבתי על הספא לאט לאט ואמרתי "קפטן אני יכולה להישאר כאן? אין לי מקום גם ככה ואין לי כוח לזוז" קולי היה חלוש שאפילו אני בקושי שמעתי את עצמי.
הקפטן קם עלי ושם יד על מצחי "את רותחת" הוא הזיז את היד. "יש לך חום"
"אה" הנשימות שלי התחילו להיות כבדות יותר והקור עטף אותי. הורדתי נעליים והתכווצתי בספה עוטפת את גופי בידי, הקפטן לתש בי מבט קל והלך.
הנשימות שלי הרגישו כבדות כמו גופי והרגשתי אך הקור מחלחל פנימה, עצמתי עניים ואמרתי לקארמה. *קארמה חשבתי שהדם שלך אמור לרפא.. מה קרה? למה אני חולה?*
שמעתי את קארמה מחזיר לי תשובה. *הדם שלי יכול לרפא פצעים או רעלים. אך לא מחלות הגוף שלך מיצר אותם באופן טבעי אז לא, אני לא יכול לשנות את זה, כל מה שנכנס לגוף רעלים או שאת נחתכת אז הדם שלי מרפא אותך אוטומטית*
*אוי די עם הג'יבריש המוח שלי כואב... קארמה מצטערת אדבר איתך אחרי זה* לא נשמע ממנו תשובה. ולפתע הרגשתי משהו נוחת עלי ומחמם אותי. פתחתי עני בבת אחד וראיתי את הקפטן מכסה אותי בשמיכה חמה, חמימות התחפשה בגופי והרגשתי איך הקור נסוג לאט לאט אח למרות הכול קרירות לא מוסברת עטפה בגופי. "תודה" הצלחתי ללחוש.
"על תדברי תחסכי באנרגיה" משום מה קולו האדיש הרגיע אותי עצמתי עניים והרגשתי מגבת קרה נחתה על מצחי. פתחתי עני שוב לאט וראיתי אותו כורע לצידי עם טלית מים "תנסי לנוח"
חמימות נעימה מילטה את ליבי באהבה ובאושר. הצלחתי למרוח חיוך על פני וצחוק קצר נמלט מיפי "קפטן אתה דואג לי?" הצחקוק הקטן נסוג ותפס את מקומו חיוך מלא הכרת תודה. "תודה, קפטן" עני נעצמו לאט אך לפני שהספיקו להיסגר לגמרי יכולתי לראות חיוך קטן עולה על פניו של הקפטן. ונרדמתי
הפרק של היום די קצר אבל מחמם לב☺
אני בקושי מספיקה לכתוב בגלל עומס הבגרויות השבוע עברתי שתי בגרויות ומתכונת אבל ךפלות סיימתי אותם😀
הפרק הבא היה ביום שני💩
תהנוו ולילה טוב❤❤
YOU ARE READING
חלום המשאלות
Romansaתקציר: שירה היא ילדה רגילה אם חיים רגילים אבל יש לה בעיה אחת היא מאוהבת קשה בדמות אנימה הקראוי ליווי ארקמן ממתקפת הטאטאנים. כמו כל יום היא נכנסת לישון אבל הפעם אחרי חקירה על הדמות שהיא מאוהב בה. בחלום היא פוגשת זקן שמציע לה להגשים את משאלתה שירה של...
