חלום המשאלות

חלק 17

יצאתי לעיר בחיפוש אחרי סאקורה נכון ששינוי הסדרה יכולה להשפיע על היציאה שלי מיפה. אבל סאקורה הייתה במקום הראשון כרגע. עפתי בין הבתים בחיפוש אחרי סאקורה בקושי שמעתי את האנשים הצורחים מתחתי  יכולתי לשמוע רק את קולי צועק לשמה ואת הרוח השורקת באוזניי לאחר כמה רגעים מצאתי אותה למטה עוזרת לאנשים לתפוס מחסה וללכת למקום בטוח יותר ואבן ירד מליבי "סאקורה!" באתי עלייה וחיבקתי אותה.
"שירה?" היא ניתקה אותי מהחיבוק והסתכלה עלי בהרמת גבה "מה את עושה פה את לא אמורה להיות בחומה באמצע עונש של הקפטן?"
"אממ כן זה.."
"על תגידי לי ש.." צחקתי צחוק מאולץ וזה הסגיר אותי "את הברזת מהעונש?! מפגרת!" היא נתנה לי מכה על הראש "הקפטן ישפד אותך הפעם!"
"אאוץ! רוני!"
היא נתנה לי עוד מכה על הראש ואמרה "סאקורה!"
היא לא תוהה הקפטן בטוח ישפד אותי הפעם. השפלתי את הראש למטה את ואמרתי "זה פשוט שדאגתי לך"
עוד מכה היא הונחתה עלי
"אווץ!" הסתכלתי עלייה בעצבים "על מה זה היה?!" הכעס שלי נסוג שראיתי את חיוכה על פנייה
"את באמת מפגרת אה" היא צחקקה מעט ואמרה "אני לא אמות בקלות כל כך. ועכשיו עם את כבר כאן לכי תעזרי לאנשים להתפנות אנחנו צריכים תגבורת כאן."
הנהנתי לעוט הסכמה ועפתי בין הבתים. עזרתי לאנשים להתפנות ואז שמעתי צעקה של משהי, עפתי לבית מעלי וחיפשתי אחרי הקול ראיתי אישה נדחקת בין ההריסות מנסה להיחלץ. עפתי לכיוונה שקלטתי שריינר אנני וארן נלחמים קרוב עלייה. למרות המצב המחשבות שלי עדיין נדדו לסדירה *הי! מפגרים  אתם לא רואים שזה חוסר כוחות?! טמבלים...* מה? נסו אתם להיכנס לתוך סדרה ולא לחשוב על זה... עפתי עלייה כמה שיותר מהר אך ריינר היה קרוב מאוד עלייה ועוד שנייה הניח את רגלו עלייה. "אני לא יספיק!" הוצאתי מהכיס של הפיג'מה שלי את הנשק שהכנסתי לפני שארן הרים אותי. לקחתי את החרב העבה והקטנה שהייתי בידי וזרקתי על רגלו , החרב הייתה כל כך חדה שהיא נכנסה בקלות לבשרו. אחרי חצי דקה החרב התפוצצה, כן אנשים זה היה חרב הנפץ סוף סוף הוא היה מוכן ריינר מעד והנחית את רגלו השנייה בשביל איזון אח הוא כשל ונפל ממש לאחור הלב שלי צנח שראיתי שהוא עומד להתרסק על האישה. אבל ליבי חזר לפעום לאחר שהוא נפל לידה ולא עלייה, תודה לאל, פה ידעתי שיש לי 2 דקות להציל אותה לפני שהו יחדש את הרגל שלו. *אני יספיק.!* שלכתי חוט לעבר הבתים מנסה ככל שיכולתי להספיק עלייה.
ואז פה זה נגמר.
היא מתה.
ריינר חידש את הרגל מהר מהצפוי הוא הרים את ידו למעלה ומחץ את האישה בניסיון לקום עמדתי חסרת פעימה על הבית. יכולתי לשמוע את ליבי הולם בכוח ועניי נפערות בתדהמה ניסיתי להוציא קול, צליל, אח כלום לא יצא מפי. ריינר קם והסתכל ישר עלי בעניי הטיטאן שלו. באותו הרגע ליבי התמלא זעם זעם שלא יכולתי לשלוט בו. "הא!!" פלטתי צעקת קרב ועפתי לכיוונו
ריינר שלח יד בניסיון להרוג אותי.
שלחתי חוט לכתף שלו ועפתי לשם בניסיון לחתוך את העורף, אך כשלתי. הוא ישר כיסה אותה ביד הפנויה וניסה ביד השנייה לתפוס אותי. עפתי משם לאחד הבתים ורצתי עליהם מוציא על הדרך עוד חרבות. "יש לי רק 4 אני צריכה להשתמש בהם בתבונה"  הוא עוד פעם שלח יד ואני עפתי ממש מתחת לרגליו מנסה לחתוך את הרגל החרבות השמיעו צליל שיסוף אח לא עשו נזק רק שריטה קטנה. "לעזאזל השירון שלו חזק מידי. אני צריכה לפגוע בבשר!" נחתי על אחד הבתים ששנינו מסתכלים אחד על השני בשקט מחכים שהשני יעשה את המהלך שלו. בסוף הוא שלח רגל למחוץ אותי ואני עפתי לכתפו. ידו נשלחה עלי והתחמקתי ממנה ובהפתעה ידו השנייה גם עפה עלי מיד אחרי. הזזתי את גופי צידה שהיד תעבור ממש לידי, אח בקושי הצלחתי להתחמק. הרוח שעברה דרכי שרטה את פני בקו עמוק והלחי שלי פעמה מהכאב אבל לא בזבזתי שנייה זרקתי שתיים מהחרבות לכיוון העניים שלו הראשונה החטיאה אבל השנייה פגע בול. "2 חרבות" מלמלתי לעצמי סופרת את כמות החרבות הנותרות. לאחר חצי דקה נשמע קול פיצוץ הוא שלח את ידו ותפס את העין שלו, מתחת ליד שבה הוא תפס את העין עלה עשן. כבר הבנתי שהעין שלו מתחדשת, לא בזבזתי זמן נוסף ידעתי שבזמן שהו לא בפוקוס זה הזמן לנצל את זה. נחיתתי על בית שמולי ורצתי סביב בזמן שהוא מנסה לעקוב אחרי בעין שנותרה שלפתי את שתי החרבות האחרונות. עצרתי ישר על אחד הבתים כצפוי הוא שלח יד שוב שלחתי חוט על ידו עליתי על ידו רצתי לכתפו שהגעתי לכתף השתלתי את החרב עמוק בבשר החשוף שעל עורו. שלחתי עוד חוט לצוואר והוא אוטומטית הגן עלייה אך במקום ללכת לצוואר הלכתי לכתפו השנייה, נחתי שם ולחשתי לאוזנו הטיטאנית "עם אתה לא רוצה שזהותך תיחשף תיסוג מיד, בלי בעיות. אוקי? ריינר.." דיברתי בקול אדיש ורגוע.. אפילו שלא ראיתי את פניו יכולתי להרגיש את הזעזוע והפחד שהו מרגיש, עפתי מיד לבית מולי שנחיתתי החרב התפוצצה, הסתובבתי והטיטאן המשוריין לא היה שם. ירדתי לאט לאט למצב ישיבה בעודי מתנשפת לרווחה "אני לא מאמינה שזה עבד, העור שלו מה זה קשה לפריצה אין פלא למה קוראים לו הטיטאן המשוריין" יכולתי להרגיש את ליבי פועם בפראות. המהירות שבה הקרב הזה היה מטורף נלחמנו שם רק 10 דקות. הפחד שלא הרגשתי בקרב עלה עכשיו וידיי רעדו בפראות, נשמתי נשימות עמוקות. הרגשתי עקצוץ חזק המגיע בלחיי שלחתי את ידי ללחי וראיתי דם על האצבעות "אחח שיט כמעט שחכתי מי זה" הסתכלתי על השמיים תוך כדאי שאני נושמת נשימות עמוקות "אני לא ממינה שפקינג נלחמתי בטיטאן. זה כל כך... מגניב!!" הסתכלתי על הידיים שלי ישר והם המשיכו לרעדו בטרוף "רוני תמות שהיא תשמע על זה!! כאילו ממתי יש לאנשים הזדמנות להילחם בטיטאן כהה?! וגם אני מה זה מכניסה את זה לרשימת הדברים שלא לעשות שוב בחיים שלי" שלא תבינו זה מגניב בטרוף אבל מלחיץ גם..  הרגשתי שהכאב בלחי נעלם, שלחתי את ידי שוב לאזור ושום דבר חוץ מדם לא היה שם. הסתכלתי בשוק על ידי *זה היה מהיר מידי..* ניגבתי את הדם שהיה על לחי בשרוול. ואז שמעתי צעקה
"שירה!"
הקול שקרא בשמי היה בטון כעוס ואדיש ישר ידעתי שזה הקפטן. קמתי ישר ושהסתכלתי עליו וידעתי, שזהו גורלי נחרץ. אנשים אני בן אדם מת. היה נעים לכתוב את הסיפור ביי. סתם סתם נמשיך נמשיך.. הוא התקדם עלי ומבטו הרצחני על פניו, ישר התחלתי למלמל תירוצים שדרך אגב היו אמתיים "ק-ק-קפטן. אממ אני דאגתי לסאקורה ו.." המילים שלי נבלעו בתוך פי . ישר שהוא היה קרוב עלי אמרתי "פליז על תהרוג אותי!" עצמתי עניים מהלחץ ובמקום צעקות קללות או אפילו סטירה. הרגשתי חיבוק. פתחתי  את עני לאט וראיתי אותו מחבק אותי. כמובן שישר הפכתי לאדומה כמו עגבנייה והלב שלי דפק בפראות. "ק-קפטן?!" גמגמתי מהלם.
"מפגרת. על תעשי את זה שוב." קולו היה אדיש ומלא הקלה כאילו ירד לו אבן מהלב.  יכולתי לשמוע את הדאגה בקולו "חשבתי שאיבדתי גם אותך.." הוא אומר את זה בלחישה שאני בקושי שומעת.
*גם אותך?* חזרתי על דבריו בראשי. *אה נכון הוא איבד את שתי החברים הכי טובים שלו שהיה צעיר.* הוא לא שיקר לגבי הדאגה שלו הרגשתי שליבו פועם בפראות. חיבוקו התחזק ובמקום לשחרר חיבקתי אותו חזרה. וליטפתי את שערו ברכות בזמן שאני לוחשת לו "אני לא ימות בכל כך קלות, קפטן" אימצתי לעצמי את המשפט שסאקורה אמרה לי, הרגשתי את חום גופו ויכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות שלו באוזניי ידעתי שהוא חיפש אותי בטח  כמו מטורף. התפללתי שהרגע הזה ימשך לנצח, ואז נזכרתי בעונש. "עם אנחנו כבר כזה בוויב חיובי, אני לא מקבלת עונש נכון?.."
הוא התנתק ממני והסתכלת עלי בהבעת בפנים רצינית וכעוסה.
"אוקי אוקי אני מבינה אני ייענש אני יודעת. דליים נכון? כמה זמן שעה?" אותו מבט "שעתיים?" אותו מבט. "שלוש?!" אותו מבט "ארבע?!"
מהר מאוד מצאתי את עצמי עומדת מחוץ למפקדה השנייה שלא נמחצה עם דליים דלי אחד לכול יד. בזמן שהקפטן מתרחק ממני ואומר "תעמדי שם חמש שעות."
"חמש שעות?!!"
הוא הסתכל עלי ישר ואני מלמלתי לעצמי "לא כלום לא אמרתי כלום." והוא המשיך והלך עד שנעלם מהאופק "אני והפה הגדול שלי.." קיוויתי שהזמן ידלג ואז החכה פה שעה או אפילו שעתיים. אבל הזמן לא עבר ואני אשכרה עומדת עכשיו 4 שעות בחוץ והחושך כבר הגיע והעייפות שלי עלתה על גדותיה. הגוף שלי הרגיש יותר נורא משהיה אתמול הרגשתי שעוד שנייה אני נרדמת במקום.  פיהקתי פיהוק גדול. "לא מספיק שלא ישנתי טוב ביום החופש שלי גם מחצו לי את החדר, אין לי מזל בזמן האחרון" ואז נזכרתי בחיבוק עם הקפטן והלב שלי דפק שוב מהר ואדמדם עלה על לחיי. "אהה אני נמסה, אולי בכל זאת יש לי טיפה מזל, ועכשיו ברצינות הדליים האלו כבדים!!" הורדתי את הדליים לרציפה התמתחתי מתיחה קו דגולה שעוד שנייה מעדתי. הרמתי את הראש לשמיים ונאנחתי, השמיים פה לא היו שונים כמו במציאות, אותו ירח עגול ולבן ואותו שמיים נטולי כוכבים. טוב אולי 7 כוכבים פה ושם אבל הבנתם את הפואנטה. לפתע שמעתי צעדים מתקדמים בהתחלה התעלמתי מהם והמשכתי לבהות בשמיים אבל שמעתי שהצעדים התגברו ונעצרו ממש מולי. הורדתי את הראש וזה היה לא אחר מאשר ריינר ברטולט. *אוי נו באמת...* ידעתי שבסופו של דבר הם יבואו עלי אבל באמא שלכם לא יכולתם לחכות למחר?!
 
"איך ידעת?" ריינר ניגש ישר לנושא, במקום לענות להם בחנתי רגע את שנהם. הם באמת היו מתוארים כמו בסדרה. ריינר היה בן אדם גבוהה ונראה מחוטב טוב עם שער קצוץ בצבע בלונדיני. ברטולט לעומתו היה בחור יותר פחדן מריינר עם גובה ממוצא ושער שחור.
שסיימתי לבחון אותו אמרתי בקול רגוע. הייתי חייב להישאר רגוע אחרת אני יחתום את סופי. נשענתי על הקיר שהיה מאחורי ואמרתי "זה לא כזה קשה לזהות אתכם, לטיטאן המשוריין יש שער ועניים התואמות שלך, וגוף כמעט כמו שלך, ככה זה גם עם אנני, אותו שער אותו עניים ואותו רמת יכולת. לגביו" הפנתי את מבטי לברטולט "אותו לא זיהיתי אבל מכיוון שהוא איתך כל הזמן הניחוש בראשון שלי הייתה הוא." חייכתי חיוך מרושע קטן "כנראה שצדקתי." שקרתי
 
יכולתי לראות את האיום ואת הזעזוע על פניהם, העניים שלי היו חצי סגורות בגלל העייפות שלי וזה נתן לי מבט רגוע, אדיש, ותחמן. "ידעת גם על אנני?" ההפתעה עלתה על פניו וידעתי שכנראה לא הייתי אמורה להזכיר אותה.. אופס. "ממתי את יודעת את כל זה".
 
*כבר אמרתי שיש לי פה גדול?* ניסיתי לחשוב על תרוץ כמה שיותר מהר ואז שמענו את ברטולט ממלמל "ישנה את העלילה..." הוא הביט בי ואמר "למה התכוונת שאמרת את זה? על איזה עלילה את דיברת?"
לרגע לא הבנתי על מה הוא דיבר ואז נזכרתי שפלטתי לידו. *תירגע, אני לא יכולה להרוג אותך, זה ישנה יותר מידי את העלילה.* שיט. נראלי העייפות עלתה למוח שלי כי במקום לצאת מי זה, צחקתי. צחקתי צחוק חלוש שהלחיץ אותם "התגליתי אה." פיהקתי פיהוק ערוך.
"דברי!" ריינר הרים את קולו.
סימנתי לו שש עם היד ואמרתי לו עם חיוך על הפנים. "אני די בטוחה שלא תרצה למשוך תשומת לב מיותר נכון?" הוא הסתכל מסביבנו והיו כמה אנשים בדדים אבל עדיין מבחינתם זה סיכון. ריינר נשם עמוק והסתכל עלי כמקשיב, ואני המשכתי לדבר. "אני לא יכולה לפרט יותר מי זה"
"אה, למה?" ברטולט אמר
"בוא נגיד שזה ימנע ממני לחזור למקום שממנו באתי.." והסתכלתי לשמיים לרגע, על אותו ירח העגול והלבן שהאיר אותנו.
"למה את מתכוונת שאת אומר לחזור מהמקום ממנו באתי?"  ריינר שאל בטון רציני
הורדתי את הראש ונשמתי עמוק לרענן את המחשבות שלי הם נדדו לשינה יותר מידי אני מתה פה מעייפות! חייכתי עליו חיוך האומר שאני לא יכולה לגלות. "בוא נעשה דיל אני לא יגלה שום דבר, לא עלייך לא על ברטולט. ואתם תשמרו את הסוד הקטן שלי דיל?"
"ולמה לנו להסכים? למה שאני לא אהרוג אותך כאן ועכשיו.." ריינר אמר בקול קשוח.
הגוף שלי התחיל להיות כבד משנייה לשנייה רציתי רק ללכת ולישון. עצמתי לרגע עניים ונשמתי תוך כדאי שאני מרימה את הראש למעלה נשמתי כמה נשימות ושהורדתי את הראש המבט שלי נהיה רציני פתחתי את עני והם בשנייה הפכו קרות כקרח. שנהם נרתעו לאחור שראו את עני האדומות ואת העישונים החדות כחייה. "נראה אותך מנסה"
"מה לעזאזל?" ריינר אמר תוך כדאי שהוא מכין את ביד בשביל להפוך לטיטאן והילחם
"בוא נגיד שאני גם לא כל כך אנושית" חיוך התפשט על פני ואמרתי "אתה יכול להפוך לטיטאן ולהילחם בי, אך זהותנו תתגלה. או שאתה יכול פשוט להסכים לדיל וכול אחד ימשיך בתכוניותיו. מה אומר?" החיוך עדיין נמרח על פניו.
לרגע ראיתי את ההיסוס אך לבסוף הוא הוריד את אגרופיו. ואני עשיתי אותו דבר עניי האדומות נמוגו ויכולתי להרגיש את העייפות נוחתת כמו מכה. "אז כנראה שיש לנו דיל" צחוק קטן נמלט מפי ואני חלפתי על פניו.
 "למה את עושה את זה?!" הקול של ריינר היה כעוס אבל הוא לא צעק, יכולתי לשמוע את הסקרנות בקולו.
עצרתי רגע במקומי והסתכלתי עליו במבט רציני. "אמרתי לך אסור לי לשנות את העלילה."  הסתובבתי חזרה והמשכתי בדרכי תוך כדאי שאני מסמנת בידי ביי.

ציוסססס מה קורה אך היה היום. קום אני מתנצלת שהעלתי מאוחר את הסיפור סיימץי היום בגרות במתמטיקה וביום רביעי יש לי בגרות באנגלית. כן שבוע ארוך יש לי😥
אזז היום פינקתי עם קצת יותררר מהרגיל. אני אהבתי את הפרק של היום מרגש מלהיב וחמוד🤓
אז תהנוו ולילה טובבב❤