נ.מ טאהיונג.
אני לא יוצא מכאן, לא בלי תשובות, החלטתי ונעמדתי במקומי "לא אבא! ספר לי מה קורה כאן, מה כל זה?" שאלתי אותו, מצביע לכיון כל החדר עם החרבות, החיצים והאקדחים, "אין לי מה לספר לך" הוא ענה בקרירות וקם על רגליו במאמץ. למרות המתח בנינו עדיין הושטתי יד ועזרתי לו לקום, הוא כיון אותי למדף שהיה בו תרופות ותחבושות, הוא התיישב על כיסא ליד והבטתי בו חובש את בטנו, הוא עשה את זה כאילו זה היה בשגרת היום יום שלו, הבנתי יותר מאוחר שזה באמת מה שהיה יכול להיות.
"אתה רוצה תשובות אבל אני לא יכול לתת לך אותן" הוא אמר ונאנחתי "למה לא?" שאלתי בכל זאת "זה לא הזמן בשבילך" הוא ענה בקצרה,
"זה יקרה כן, אבל לא עכשיו. כל מה שנשאר לך עכשיו זה פשוט לצאת מכאן ולהתנהג כרגיל" הוא הרים מבט חטוף להסתכל בעיניים שלי בזמן שדיבר, אימו של ג'אנגקוק גם אמרה לי משהו דומה, חשבתי וחשתי דהז'וו אבל למרות זאת ישרתי מבט לעיניו של אביו ושאלתי "תן לי רק שאלה אחת שתענה לי עליה תשובה אבא" אמרתי מקווה, הוא הנהן.
ניסיתי לנסח את השאלה הכי טוב שיכלתי אבל לשאול כל כך הרבה רק עם סימן שאלה אחד בסוף? כמעט בלתי אפשרי, עד שבסוף הרמתי את היד והצבעתי על הקצה השני של החדר לעבר התמונה; "האנשים האלה, מי הם?" שאלתי אותו נחוש בדעתי, הבטתי עליו, רוצה לראות אם הוא מתכוון בכלל לענות לי תשובה, אחרי שתיקה ארוכה הוא נאנח והתקדם צולע לכיוון קצה החדר, הוא הצביע על עצמו ראשון ״אותי אתה כבר מזהה, האחד שהכי חיצוני לתמונה זה אלכס, הוא מת לפני כמה שנים" אמר והמשיך עם אצבעו אל אביו של ג'אנגקוק "זה שבאמצע קוראים לו קמרון הוא היה חבר טוב שלי עד שהדרכים שלנו נפרדו" היה לי הרבה שאלות לשאול על כל אחד מהאנשים שהוא תיאר אבל חיכיתי עצור נשימה שיסביר על אימו של ג'אנגקוק אבל התאכזבתי ברגע שאמר "והיא הייתה החברה שלו" וסיים.
שברתי את המוח לנסח שוב שאלה שתכלול כל כך הרבה פרטים אבל עוד לפני שמצאתי אבא שלי המשיך להסביר "למדנו כולנו בתיכון ביחד, התמונה הזאת.." הוא התחיל להגיד "היא צולמה לפני עשרים שנה אבל כבר בזמן שצלמנו אותה התחלנו להתפרק, כל אחד הלך לכיון ודרך שונה וככה זה נגמר" אמר והרגשתי שהוא באמת סיים הפעם, הסתכלתי עליו בזמן שהוא קם והתחיל לצאת לכיון המדרגות. הרגשתי אבוד צצו לי כל כך הרבה שאלות ולא ידעתי מי מהן חשובה יותר, עד שצצה לי שאלה אחת שזעקה לי במוח,
"מה עם אמא?" שאלתי והוא נעצר
"למה אתה מתכוון?" שאל ושמעתי בקולו זהירות
"למה היא לא בתמונה?" שאלתי אותו "היא למדה איתך גם בתיכון" הסברתי לו את התמיהה שלי
"אמא שלך באותו הזמן לא הייתה הכי בריאה, אז הצטלמנו בלעדיה" הוא הסביר ושמעתי את קולו מהסס אבל הוא סיים בזאת ועלה ישר למעלה, משאיר אותי לבהות בתמונה.
נ.מ ג'אנגקוק.
התקדמתי שוב לאותו ביתן בקצה הכפר, יודע כבר מה אני הולך לספר ככה שאני לא אסגיר את אביו של טאהיונג יותר מידיי אבל עדיין היו לי חדשות.
"נו מצאת משהו?" אבא שלי שאל אותי ברגע שנכנסתי לחדר בו הוא והאלפא נמצאים.
"כן" עניתי בביטחון "יש לו מרתף סודי, חדר בתוך האדמה שמלא בנשקים מכסף טהור אם זה חרבות או כדורים לרובים, הכל" הסברתי להם והם הנהנו כאחד "ואיך נכנסת?" שאלו אותי "דרך הדלת היא הייתה פתוחה, כשנכנסתי חיפשתי סימנים לחיים אחרים בבית אבל לא היה כלום שקשור לאנשי זאב"
הם תיחקרו אותי עוד קצת ואני עניתי וזילפתי תשובות ככה שלא יהיה שקר כי הם יתפסו אותי לפי הקצב של פעימות הלב שלי אבל גם לא אמרתי את כל האמת כדיי להגן על טאהיונג ואביו עד חשבתי שזה נגמר ובאתי ללכת, עצר אותי ואמר לי האלפא "אתה יודע ירח מלא הלילה, תשמור על הקרובים שלך טוב" ידעתי את כל זה ולא הבנתי למה הוא מספר לי, אבל הנהנתי ויצאתי מהביתן חושב על דבריו, האלפא רמז על משהו שונה כאילו בלילה הזה כולם יותר מסוכנים משאר לילות הירח המלא, ישר מחשבותיי נדדו לחבריי בחבורה מקווה שהם יסתדרו,
כמעט כולם מהקבוצה כבר שולטים בשינוי חוץ מג'ין וג'ימין, אני מקווה שילמדו מהר איך,
הכפר שלנו הוא רובו מבוגרים ככה שאין הרבה בלאגן, אז מה יהיה שונה הלילה?
חשבתי תוך כדיי הליכה כשפתאום קלטתי בזווית עיניי את ג'ימין והוא היה נראה... מאושר, היה לו חיוך גדול על הפנים ועיניו הקטנות הצטמקו עד שהייתי בטוח שהוא לא רואה כלום, זה כאילו שכל חלק בפנים שלא מחייך
"ג'ימין!" צעקתי אליו ונופפתי לו
"ג'אנגקוק אתה לא תאמין" החזיר לי בצעקה גבוהה ורץ אלי
"זה קרה, זה קרה אנחנו ביחד!" אמר בהתרגשות מטורפת,
"מזל טוב לכם, איזה יופי" הגבתי לו בחיוך, שמח שהחבר הכי טוב שלי מאושר.
YOU ARE READING
my wolf boyfriend. taekook
Hombres Loboהרמתי את מבטי לא מאמין למה שאני רואה, העיניים, אני ראיתי אותם כבר עיניים צהובות, זה- זה של הזאב שנשך אותי.... הכל השתנה בגלל משימה אחת של האלפא האכזרי, בזמן שאביו דוחף עליו לעשות לבצע אותה בלי שום היסוס,
