my wolf boyfriend. taekook

{42} 72 שעות

נ.מ ג'אנגקוק.

כשחזרתי לביתי עם יוג'ון השמש כבר התחילה לבצבץ בשמיים,
הרגשתי את גופי התשוש מעייפות בעקבות לילה שלם ללא שינה, אך ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית בכוונה לחטוף תנומה קצרה, אבי נכנס לחדרי.
"לא הצלחתי להוריד את האלפא מהרעיון הזה, אתה תהיה חייב להרוג את קים ג'ון הון." אמר חד וחלק "אבל מה שכן הוא הסכים שאני אהרוג אותו במקרה ואתה לא תצליח."
סיים להגיד והייתי המום.
הוא דיבר עם האלפא כל הזמן הזה?
הערכתי את אבי על השעות המאוחרות שהוא נשאר בשביל לנסות לשנות את הגזרה שלי,
"תודה רבה." הגבתי לו, רוצה שיסיים את השיחה כדיי שאני אוכל ללכת לישון.
"חשבת כבר על דרך?" שאל והבנתי שהשיחה הזאת לא הולכת להיגמר בדקות הקרובות
"לא." עניתי בכנות, "אני מנסה להשלים עם הרעיון שאני באמת צריך להרוג אותו." סיפרתי לו, מופתע מכמות הפתיחות שיש בי כלפיו כרגע.
"זה נגמר עוד לפני ששמים לב." אמר לי בקרירות, אך ראיתי שהוא מנסה באמת לנחם אותי.
"אתה זוכר את האדם הראשון שהרגת?" שאלתי, מרגיש את העייפות נעלמת כלא הייתה.
"כן." ענה בלי לשתף. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף "אבל אני לא הרגתי אותו בכוונה" לחש לי.
"ואיך הרגשת אחרי זה?" שאלתי, מצפה כל רגע שהוא יצעק עליי ויגיד לי ששאלתי יותר מידיי,
"זה לא אותו דבר, אני הרגתי חבר. אתה לעומתי הורג מישהו שאתה בקושי מכיר"

לא רציתי לחשוף לו שהמוות הזה יכאב לי, בעיקר כי אני יודע מה זה יעשה לטאהיונג.
לכן הנהנתי בהסכמה ועברתי לשאלה הבאה.
"איך זה קרה?"
הוא הביט בי במבט כועס והרגשתי שהפעם באמת חדרתי יותר מידיי לפרטיותו,
"איבדתי שליטה. היה ירח מלא, צעקתי עליו שילך ויעזוב אותי אבל הוא האמין בי שאני יכול לשלוט בזה.
ובסופו של דבר הרגתי אותו."
הייתי המום, זה סיפור כואב.
הבנתי עכשיו איך אבי הפך להיות האיש הקר שהוא היום.
זה דבר נורא לעבור!
"אני מצטער" הבעתי את כאבי וניחומי.
"אתה לא צריך. מה שקרה בעבר נשאר בעבר." סיכם לי וסגר את הנושא.
"תחשוב טוב איך אתה הולך לעשות את זה, כי אתה יודע בוודאי לבדך איזה צייד מיומן הוא, לפי המערבים עליו. יש לך עד מחר בצהריים להציג בפניי את התוכנית שלך, לא אחרי." אמר, נותן בי מבט של עיניים חשופות ויצא.
יכול להיות שבזמנים אחרים הייתי יושב ומפענח עד היסוד את השיחה והמבטים שעברו בינינו. אך כרגע, לא היה לי זמן.

לא ידעתי באמת איך להתקדם אבל החלטתי שלישון בזמן הקצר שיש לי זה לא התשובה, לכן קמתי והחלטתי ללכת לטאהיונג.
נכנסתי להתקלח אחרי שביררתי איתו שבאמת הוא יכול.
שטפתי מעליי את כל התפניות הרבות שעברו עליי ביממה הקודמת. המחשבות שלי שלא פסקו לשנייה, אבל לא דחקתי בהן, יודע שאני צריך לחשוב אותן ולהגיע למסקנה הנכונה של איך לפעול בשלושה ימים הבאים,
התלבשתי זריז, מפצה על הזמן הרב בו טיילתי בכותלי מוחי.

התנעתי ונכנסתי לרכב בדיוק כשראתי שטאהיונגי מתקשר אלי, עניתי לו, שומע את צחוקו המתגלגל
"קוקי בייבי, אני מחכה לך!! איפה אתה?" ישירות צחקתי גם אני. מתחיל בנסיעה תוך כזה. "אני עוד מעט אצלך, קשה לך בלעדיי?" המשכתי את מה שהתחיל.
"כן, קשה לי מאוד. למה אתה לא פה עכשיו?!" צעק לי בקול חמוד, "אני עוד רגע מגיע. סבלנות" עונה לו בקול רציני בכוונה, יודע שבכל זאת הוא מתרגש,
"טוב תבוא מהר, אתה תאהב מאוד את מה שתראה" אמר לי בקול חלש, בלי שום סימן לצחוק. ואני באתי להמטיר עליו אלפי שאלות לגבי המשפט האחרון, בדיוק כששמעתי את קולו של הניתוק מהצד השני. צחקתי לעצמי והנחתי את הטלפון, מבטיח לי ולטאהיונג שאני אחזיר לו טוב טוב על מה שהוא עשה לי עכשיו.

רק כשהטלפון שלי התחיל לצלצל שמתי לב ששקעתי במחשבות תוך כדיי הנסיעה, כעשרים דקות אחרי שיצאתי. ראיתי שזה טאה על הצג וחיוך תחמן עלה על פרצופי,
"בייבי טאה אני עוד חמש דקות אצלך" אמרתי לו בנימה מזמינה מחכה לקריאת שמחה מצידו.
אך היא לא הגיעה. "טאה? אתה שם?" קראתי לו ואין מענה,
"טאהיונג תענה לי, אני יודע שאתה משחק איתי בכוונה" ושוב, אין קול ואין עונה.
"נו טאהיונג תענה לי אני מתחיל לדאוג" אמרתי לו בקול רם. מאיץ את הרכב, רוצה להגיע כמה שיותר מהר.
רק לאחר דקה שלמה שמעתי אותו מדבר.
"ג'אנגקוק" קרא לי בקול חלוש, והבנתי שמשהו לא בסדר.
"מה קרה? טאהיונג אתה בסדר?" שאלתי אותו ישר, מרגיש את פעימות ליבי מתחזקות.
"מי..- מישהו היה בבית, אני חושב שהוא לקח את אבא שלי."
ישר מחשבותי זינקו אל האלפא וכך ליבי זינק אף הוא,
"הוא ראה אותך?" שאלתי במהירות. נכנס לרחובו של טאהיונג,
"כן, הוא הסתכל ישירות אלי, אני חושב שהוא הופתע
לראות שאני שם. היה לו מבט מבולבל"
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי יוצא מהרכב בסערה,
ניתקתי את השיחה. ופתחתי את הדלת, מחבק את טאהיונגי חזק, בודק באמת שהוא בסדר גמור,
"מי שהיה פה לקח את אבא שלי ויצא החוצה, אני לא יודע לאן הם הלכו." ענה לי
"איך הוא היה נראה?" יריתי את השאלה הבאה, מושיב אותו, על הספה, חוזר אחרי רגע עם כוס מים קרים להביא לו.
"לא הספקתי לראות, בקושי את המבט של אבי ראיתי." ענה לי, והגבתי לו מבולבל "אבל אמרת שהוא הסתכל ישר אליך..?" מסביר לו מה אני לא מבין, "נכון בהתחלה הייתי בחדר, חיכיתי לך.
כשפתאום שמעתי את הדלת נפתחת בטריקה. קפצתי לקידמת הבית. כי חשבתי שזה אתה, אבל לפני שהספקתי לצאת מהחדר שמעתי קול שלא זיהיתי.
הקול היה עבה והוא דרש לדבר עם אבא שלי לבד, לפני שהוא הגיע לחדר שלו, הוא עבר ליד שלי. הסתכלתי ישר בעיניים שלו, וכך הוא בשלי. לא יכולתי לראות את הגוף או כל דבר אחר כי הדלת שלי הייתה פתוחה לחריץ קטן." סיים לספר, ושאלתי ישר "איך היו העיניים שלו?" הבטתי בטאהיונג והרגשתי את הרעד שעבר לו בגוף, "מאיימות, הוא הסתכל ישר אלי" עצר לרגע, הבנתי שהוא נזכר באותן עיניים, "אני לא יודע למה אבל הרגשתי שראיתי את העיניים האלה, משהו בהם מוכר לי" המשיך לבסוף והייתי ממש אובד עצות לא הבנתי, איך זה יכול להיות?
הרי הוא לא ראה את האלפא אף פעם. אז מי יכול לחטוף את אביו? התחלתי להריץ את המחשבות סביב האנשים שעולים כאופציה נוספת,

אך מצד שני ראיתי כמה טאהיונג תשוש, קרו יותר מידיי דרמות עם אביו בזמן האחרון.
"אני אחפש את אבא שלך" אמרתי בקול בטוח, מסתכל לו בעיניים. "אני מבטיח לך, לא יקרה לו כלום!"
באותו הרגע. החלטתי לא משנה מה האלפא מאיים, אני לא הורג את קים ג'ון הון!! 
קמתי מהרצפה, מביא לו משהו לשתות, יודע שאני הולך לדאוג לו הכי הרבה שאני יכול במספר השעות שנותרו לנו לפני שהכל מתפרק ונופל עלינו.

אוקיייי ככ הרבה זמן שלא הוצאתי אני מתנצלת בפני כולםםם
אבל כןן אנחנו בשלבי סיום של הספרר
שלכם 💜mx2