my wolf boyfriend. taekook

חקירה משפחתית {11}

סתם לידע של הסיפור אם אני לא כותבת איזה נקודת מבט בהתחלה אז זה טאהיונג כל פעם שזה ישתנה אני אכתוב בתחילת הפרק

עברו כמה ימים מאז שנפגשתי עם ג׳אנגקוק שבתכלס מאז אנחנו לא מפסיקים להתכתב והוא לא מפסיק להסביר לי כל מיניי דברים מגניבים כאלה על אנשי-זאב.. ואני אוהב את זה  זה לא חופר לי כי אחרי הכל הוא הקראש שלי הוא אף פעם לא חופר ותמיד נחמד לקבל ממנו הודעה אפילו אם זה סתם ׳היי׳ או ׳איך אתה׳, ככול ששאלתי יותר שאלות ככה שמתי לב שאני מיודע עוד ועוד על אנשי-זאב אני חושב שאני יודע אפילו יותר מאבא שלי... אוי! רגע אבא שלי הוא יתחרפן אם הוא ידע שאני מדבר עם איש-זאב על בסיס יומי, או שנפגשתי עם אחד כזה, הוא לא יתן לי לצאת מהבית, אבל אני כל כך רוצה לספר לו את כל החיים שלו הוא הקדיש לזה, הוא היה מספר לי פעם שהיה מגיל צעיר יוצא למסעות, ימים שלמים ביערות רק בשביל לחפש זכר או שריד אפילו לאיש חיה הזאת, הוא כל פעם מחדש היה מתאכזב, והוא אף פעם לי ויתר, ואני לא מבין איך כי זה מאכזב אחרי הכל, אני לא זוכר מתי הוא סיפר לי אבל באחד הפעמים שלו שיצא למסע זה היה המסע האחרון שלו והוא אף פעם לא אמר לי את הסיבה וזה מוזר כי אבא שלי מספר לי הכל ובימיוחד למה שקשור לאנשי-זאב.  

״היי טאהיונג, אתה בבית?״ שמעתי את אבי צועק מפתח הבית ״כן אבא״ עניתי לו ויצאתי מהחדר שלי לכיוונו עם הטלפון בידי מתוך הרגל ״מה קורה איתך טאהיונגי?״ אבא שלי התחיל לשאול והתקדם לעברי ״לא דיברנו מלא זמן, מאז שחזרת מהטיול כבר שלושה שבועות״ המשיך ״נכון אבא אני מצטער שהתרחקתי ככה לא יודע פשוט.. לא יצא לנו לדבר״ באמת הצטערתי, אני רוצה לספר לו את כל מה שקרה עם הנשיכה, עם ג׳אנגקוק, וכל העולם הזה של האנשי זאב שנחשפתי אליו. אבא שלי הוא הדבר הכי קרוב אלי מאז.. טוב מאז תמיד, אני לא זוכר את אמא שלי, אבא שלי אמר שהיא הלכה כשנולדתי, שהיא לא יכלה להחזיק אותי בבטן, ושזה החליש אותה מאוד, אז אותי היא הצילה והלכה במקומי, אני מעריך אותה על זה למרות שהיא אישה שאף פעם לא פגשתי. 

״אז, רוצה לספר לי מה קורה איתך?״ אבא שלי שאל וישר את המבט שלי אליו ״אממ כן אין לי בעיה, אבל אין כל כך מה לספר״ עניתי בפשטות אבל בפנים אכלתי את עצמי על השקרים שאני הולך לספר לו עכשיו, ״תשאל מה שבא לך אני אענה, אין לי איזה משהו מעניין שאפשר להתחיל איתו או משהו כזה״ אמרתי וגיחכתי עם יד מאחורי העורף במוח חשבתי, הנשיכה, העיניים שראיתי. ״אממ אוקי״ הוא התחיל להגיד ״אז.. איך היה בטיול?״    שאל ועמוק בפנים נאנחתי בהקלה ״היה מגניב, הגענו בערך בחמש, עד שהקמנו את האוהל וסידרנו הכל כבר התחיל להחשיך ואז הבאתי כמה עצים למדורה והלכנו לישון״ נאנחתי שוב שלא סיפרתי על העיניים החומות, ״נשמע ממש כיף ואז?״ שאל אותי ״אממ ואז רגיל קמנו בבוקר, אבא הוסוק העיר אותי עוד לפני השמש!״ ישר רגש ההקלה שלי נעלם והפך לרגש אחר לכעס חמוד כזה על הוסוק! אני לא מאמין שהוא העיר אותי כל כך מוקדם! ״באמת? אני לא מאמין שהוא הצליח, לי היה לוקח נצח נצחים להעיר אותך לבית ספר״ אמר, שנינו צחקנו ביחד, ״אז אחרי שהוא גרר אותי מהמיטה, לא רק שהוא העיר אותי גם הלכנו למעיין כזה על הבוקר, והוא נכנס! על הבוקר!, אני לא מבין למה אני חבר שלו״ אמרתי בציניות ואבא שלי צחק שוב ״אז בזמן שהוא היה במעיין אני נרדמתי על הרצפה וואי זה היה ממש לא נוח״ אמרתי, נזכר בכאבים שהיו לי ״כשקמתי כבר הייתי רענן לגמרי ונכנסתי גם למעיין, ככה היינו שם כמה שעות, צחקנו וזה, ואז יצאנו, וחזרנו לאוהל״ ושוב לא סיפרתי את כל האמת, החסרתי את השריטות הענקיות שראיתי על העצים אבל ניסיתי לא לחשוב על זה והמשכתי ״כשאני מספר לך את זה, זה נשמע קצר אבל היינו שם יום שלם״ אמרתי והוא הינהן מחוסר תשובה, ״כשהגענו נרדמנו ישר היינו שנינו סחוטים, גם מהשחיה, וגם מההליכה, זה היה דיי רחוק ו..״

נעצרתי, ידעתי מה אמור להיות החלק הבא של הסיפור ועלו לי פלאשבקים מאותו הלילה התחלתי להזיע פחדתי שפשוט אספר לאבי הכל מתוך פחד, המחשבות שלי רצו אבל הן לא הצליחו להתרכז בכלום, רק פחד היה בתוכן אבל אז אבי המשיך, ועזר לי גם לעשות ככה ״ואז..?״ שאל אותי בשנית והוציא אותי ממחשבותי המפוחדות ״אממ אז להוסוק ולי כבר שיעמם אז חזרנו״ אמרתי מנסה בפשטות בלי שהוא יחשוד בכלום, אם הוא לא כבר חושד?   

נ.מ ג׳אנגקוק   

״מי זה?״ אני וג׳ימין שאלנו ביחד והתקדמנו לעבר הרעש, ״תרגעו זה אנחנו, מה אתם נלחצים?״ אמרו חברי הנוספים לחבורה, ג׳ין ונאמג׳ון והתקדמו לעברנו  ״אה וואי למה התגנבתם ככה?״ שאלתי ״מי התגנב, מה נראה לך שאנחנו ג׳ימין?״ ג׳ין הגיב וארבתינו צחקנו ביחד, ״אז מה אתם עושים פה?״ שאלתי את ג׳ין ונאמג׳ון ורק אז שמתי לב שהם מחזיקים ידיים ״אממ אנחנו טיילנו טיפה״ אמר נאמג׳ון בשביל שניהם ״אז למה אתם מחזיקים ידיים?״ שאל ג׳ימין ששם לב לזה גם, ישר שג׳ין ונאמג׳ון שמעו את השאלה הם הפרידו ידיים והתרחקו, ״אה אמממ לא יודע סתם כזה טיילנו״ אמר נאמג׳ון וסומק עלה על פניו ״אממ כן״ הסכים איתו ג׳ין והמשיך להגיד ״גם אמ כן לנאמג׳ון גם היה קר״ אמר ״קר? נאמג׳ון עכשיו יש 25 מעלות״ שמעתי את ג׳ימין אומר אחרי שראיתי אותו מדליק את הטלפון שלו ובודק מה מזג האוויר ״אממ כן מה לעשות היה לי קר״ אמר, החזיק את ידו של ג׳ין והלך משם. 

״היית חייב ג'ימין?״  שאלתי והסתכלתי עליו ״מה, לא עשיתי כלום!״ אמר אוטומטית ״למה שאלת אותם למה הם מחזיקים ידיים? אני גם ראיתי ולא שאלתי שום דבר״ אמרתי בחצי צעקה ״אני רק רציתי לדעת״ אמר בפרצוף תמים מידיי והתרחק טיפה ״לדעת מה? הרי כולם יודעים שהם חולים אחד על השני, אתה לא יכול להבין לבד?״ אמרתי ותוך כדיי התקדמתי אליו ״נכון.. אני יודע פשוט, זה אני מה לעשות אני כזה, כזה שחייב לעשות בושות לכל בן אדם וחוץ מזה היה לי משעמם!״ צעק והתחיל לרדוף אחרי בזמן שאני ברחתי ממנו ״בוא הנה אני רוצה לקפוץ לך על הגב!״ אמר והמשיך לרוץ ״לא ג׳ימין אתה ילד רע, אתה לא יכול להביך אנשים ככה״ צחקתי על חברי הטוב ״היונג!״ הוא צעק אלי ונעצרתי, מסתובב לכיוונו ולא ראיתי אותו בשום מקום ״אהה יש הצלחתי״ אמר והרגשתי אותו קופץ לי על הגב ״היי לא פייר ג׳ימין אתה רימית״ אמרתי מנסה להכחיש ״נו אוקי אולי טיפה רימיתי, אבל עכשיו בוא לבית שלי אני רוצה לדבר איתך על יונגי פליז״ אמר בקול מתחנן ״אוקי אוקי, אבל תלך ברגל״ אמרתי אליו וצחקתי ״אוף טוב״ אמר וירד ממני ״בוא נלך״ אמר לי ומשך אותי לכיון ביתו. 

אז.. כן כן פרק 11 אני יודעת שהפרק הזה יצא פשוט זוועה. אני לא מצליחה להביא למילים את הרעיון הכללי של הסיפור למרות שיש עוד מלא קטעים שאני רוצה לעשות לפני שממש נכנס למתח של הסיפור שאני רק מחכה להגיע אליו אז.. כן סורי על הפרק 🙏🏻🙏🏻

אה אה וכמעט שכחתי כתבתי בשורה 34 אם ספרתי נכון כשכתוב ״לכעס חמוד כזה״ זה בכללי אמור להיות רק כעס אבל אני בתור הכותבת חושבת שטאהטאה חמוד רצח שהוא כועס אבל אני אמורה להיות בתור התפקיד של טאה אבל אני ארמי, ארמי שממש ממש מעריצה אותם ואני שרופה עליהם ועליו אז.. קיצר זה קשה לא לקרוא לטאה חמוד כשהוא כועס ו.. חפרתי אז.. ביי שלכם mx2💜