הארי לא הצליח להירדם. לאחר שננזף על ידי סנייפ ומקגונגל והעונש נקבע, הוא חזר למעונות שלו. הוא ניסה להירדם בשעתיים האחרונות ללא הועיל. הוא עדיין היה מודאג לגבי דראקו למרות ההבטחות של סנייפ שהוא יהיה בסדר. זה חייב להיות בגלל אשמה. מה שזה לא יהיה, הוא מנע ממנו לישון. אז הוא היה צריך ללכת לראות אותו כדי להקל על מצפונו. ברגע שהוא ידע שדראקו בסדר אז הוא יוכל לישון.
הארי קם מהמיטה ומישש את תא המטען שלו עד שמצא את גלימת ההיעלמות שלו. הוא יצא מחדר המועדון של גריפינדור ופנה לכיוון אגף בית החולים. כשהגיע לשם, הוקל לו לראות שדראקו נח. הארי ניגש למיטתו של דראקו והתיישב על הכיסא שליד מיטתו. דראקו נראה כל כך שליו ככה. קווי הדאגה במצחו נעלמו וכששפתיו היו רפויות מהחיוך הרגיל שלהם, הארי חשב שדראקו נראה יפה. המחשבה גרמה לו להסמיק.
הארי התבונן בו במשך כמה דקות, מתנחם בקצב היציב של העלייה והצניחה של חזהו. דראקו הולך להיות בסדר, החליט הארי. לא הייתה לו סיבה לדאוג. הוא קם כדי לעזוב כשדראקו התחיל לזוז. הארי חשב שהוא עומד להתעורר אבל מבט המועקה שעל פניו גרם לו להבין שיש לו סיוט. דראקו התחיל לחבוט באלימות רבה, צעקות לא רכות נמלטות משפתיו כשדמעות זלגו על לחייו החיוורות. הארי הוריד את גלימתו והניח את ידיו על כתפיו של דראקו. הוא ראה את הסיוטים שלו כל כך הרבה פעמים, אבל עדיין לא הפסיק להיבהל שוב ושוב.
"דראקו? דראקו, תתעורר." אמר הארי, מנענע את כפתיו ברכות. "יש לך סיוט."
זרועותיו של דראקו הושטו החוצה עד שהן נאחזו בחוזקה על הדו-ראשי של הארי. הוא התנשף בשקט, עיניו ממצמצות בבלבול עד שעיניו האפורות התמקדו בפניו של הארי. הארי הופתע לראות פחד אמיתי ופאניקה בעיניו. הוא מעולם לא ראה את התגובה של דראקו לאחר שהתעורר מסיוט, לפחות לא מקרוב.
"הארי." דראקו אמר בשקט. הקול שלו היה מחוספס.
"כן, אני כאן." הארי הגיב.
דראקו מצמץ ונראה שהוא הבין שהם נאחזים זה בזה אז הוא משך את זרועותיו והתרחק לאחור כך שגבו נשען על עמוד המיטה. גם הארי התרחק והתיישב על הכיסא.
"מה אתה עושה פה?" דראקו אמר, קולו מחזיק באותה כמות של רשעות שנשמרה כשהם היו בפומבי.
"באתי לראות אותך." אמר הארי. "אני דואג לך."
דראקו התקשח אבל לא נתן לרגשותיו לעלות על פניו כשאמר, "זה יותר לא התפקיד שלך לדאוג לי, פוטר."
"אני תמיד אדאג לך." קולו של הארי היה רך בזמן שדיבר. "ואולי החיים שלך יהיו קצת פחות בודדים אם תחליט להאמין שלאנשים באמת אכפת ממך."
"כן, ובכן, אם אתה אף פעם לא מאמין באנשים, אתה אף פעם לא נפגע."
ליבו של הארי התגלגל והיה לו דחף פתאומי לחבק אותו אבל התאפק. הם עדיין היו פרודים, הוא היה צריך להזכיר לעצמו. "דראקו -"
"אתה לא מבין." חתך דראקו, נשכב בחזרה.
יכולתי להבין, חשב הארי. אמר לפני שהספיק לומר משהו, דראקו דיבר שוב.
"אני אפילו לא יודע למה אני מספר לך את כל זה. זה לא משנה. שום דבר מזה לא משנה."
הארי ידע שהוא לא הולך להגיע לשום מקום עם דראקו. לפחות לא כרגע ודראקו היה צריך לנוח. אז הוא קם והתחיל ללכת לעבר הדלת. יד עלתה למעלה ואחזה בפרק ידו. הארי השפיל את מבטו וראה הבהוב של בהלה בעיניו האפורות של דראקו.
"אם אתה הערת אותי, אתה צריך להישאר איתי." אמר דראקו, מנסה להסוות את הפאניקה בעיניו. "אם אני נשאר ער כל הלילה, גם אתה, פוטר."
הארי הבין את הבקשה השקטה והתיישב בחזרה על הכיסא. "אני מניח שזה הוגן."
דראקו שחרר את פרק ידו והתיישב בחזרה במיטתו. הארי תכנן פשוט לחכות עד שדראקו ירדם כדי לחזור למעונות שלו אבל עד מהרה השינה השתלטה עליו.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
הארי התעורר כשמישהו ניער אותו בעדינות. עיניו של הארי נפערו והוא ראה את גברת פומפרי עומדת מעליו. הוא התיישב, נרתע מהכאב החד בצווארו.
"אני לא יודעת איך הגעת לכאן, אבל אתה יודע את החוקים, מר פוטר. בלי מבקרים בלילה."
הארי היה מודע במעורפל לאור השמש המסתנן מבעד לחלונות כשהביט אל דראקו. הוא עדיין היה בשינה עמוקה.
"אני אתן לך אזהרה הפעם, אבל אני אהיה חייבת להתעקש שתחזור למעונות שלך."
הארי הנהן וקם על רגליו, תוחב את גלימתו בחלוק שלו. הוא יצא החוצה אבל לא לפני שהעיף מבט אחרון מעבר לכתפו אל דראקו.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
דראקו התעורר כשהאור מהחלון נפל בעיניו. הוא הסתובב על צידו, נרתע קלות מהכאב בגופו. הוא הסתכל על הכיסא והתאכזב כשראה שהארי לא נמצא שם. ואז הוא קילל את עצמו על האכזבה. למה הוא צריך להרגיש מאוכזב? גברת פומפרי כנראה הכריחה אותו לעזוב. חוץ מזה, זו הייתה אשמתו שהוא לא מתעורר בזרועותיו של הארי בכל בוקר.
דראקו חשב על אתמול ומבוכה שטפה אותו. הוא לא ידע מה נכנס לתוכו, והתחנן לעצמו שפוטר ישאר איתו. הוא ניסה להרחיק את הארי ממנו כדי שיוכל לשמור עליהם. לפחות, בטוחים כמה שאפשר, בהתחשב למצבם. אבל הוא לא יכול היה להתווכח שהוא הרגיש בטוח והקלה כשהארי העיר אותו מהסיוט שלו. העיניים הירוקות והיציבות שלו נשפכות לתוך עיניו שלו, והדרך שבה הוא אמר שהוא כאן, גרמו לדראקו להרגיש בבת אחת אסיר תודה ושבור לב. הוא לא רצה להתהלך בעולם האכזר הזה בלי הארי אבל הוא לא יוכל לסלוח לעצמו אם הארי ייפגע בגלל החולשה שלו.
זה היה מגוחך. להרגיש כמו שהוא היה היה טיפשי לחלוטין. אבל זה לא יהיה הרבה זמן. הוא היה מאלפוי, והמאלפויים נהדרים בלדכא את רגשותיהם. הוא נאלץ להרחיק את מחשבותיו האפלות כדי שמשהו כמו אתמול בלילה לא יקרה שוב. והוא צריך להמשיך להזכיר לעצמו שהוא עשה את הדבר הנכון. שום דבר רציני לא יכול לצאת מזה שהם יחזרו להיות ביחד. לא עם הסימן האפל על זרועו ומשימתו שמתנשאת מעליו.
YOU ARE READING
מלחמת שבירת הלבבות • פאנפיק דרארי מתורגם
Fanfiction"אתה יודע מה אני חושב?" הארי רכן מעבר לשולחן. "אני חושב שאתה מפחד. אתה לא לוקח סיכונים כמו הגריפינדורים." הוא לעג. "בבקשה, הגריפינדורים רק עושים את עצמם, הם פחדנים מבפנים." הארי חייך, מתיישב חזרה במושבו. "לא אני." "הוכח זאת." הארי קם והסתובב סביב הש...
