הגעתי אל הבר החדש שלנו, כשנכנסתי ראיתי אותה על הבמה, שרה "GIANTS" בעיניים עצומות, היא עוד לא שמה לב אליי, היא רוקדת בקצב המוזיקה ומחייכת את החיוך הכי יפה שראיתי בעולם, אבל הלבוש שלה... בגלל שהיא שרה בבר היא חייבת ללבוש את השמלות הקצרות בצבעים הצועקים האלה והנעליים הגבוהות בהגזמה האלו, קשה לי לראות את כל הגברים האלה מסתכלים עליה כאילו עומדים לטרוף אותה ברגע זה, אם לא הייתי מסונוור מיופייה כרגע כל אחד מהם היה מקבל כדור בראש. היא פקחה את עיניה והסתכלה סביב עד שמבטה קפא עליי, היא הפסיקה לזוז או לשיר, רק הביטה בי בעיניה הגדולות ויפהפיות, היא פספסה שורה וכששמה לב לזה היא התנערה וחזרה לשיר ולזוז, גיחכתי, היא התחמקה ממבטי ולא החזירה אותו אליי יותר, אכזבה הכתה בי, רציתי שהיא תבהה בי שוב. כשהשיר הסתיים היא התלחששה עם הגיטריסט, הוא הנהן והיא חזרה אל העמדה שלה, היא מביטה בי והיא מתחילה לשיר "WHENE IM AWAY FROM YOU, IM HAPPIER THEN EVER" אני מגחך כשמבין מה היא מנסה להגיד, אני מתיישב בשולחן הגדול ומתבונן בה שרה, היא מטיחה בי כל מילה ומילה בשיר כאילו מתכוונת להכל, היא צודקת, בבית היתומים עשיתי לה חיים קשים, ואני מתחרט על זה, באמת שכן, אני רוצה לתקן את מה שנגרם בגללי. כשהיא מסיימת לשיר דמעה יחידה זולגת מעינה אך היא ממהרת לנגב אותה, היא יורדת מהבמה ואני ממהר אליה בזמן שהיא מתקדמת אל חדר ההלבשה שלה "סול" אני צועק לעברה כדי שתעצור "סול חכי-" אני מספיק להגיד לפני שהיא טורקת את הדלת בפניי, אני דופק עליה "סול בבקשה תפתחי" שום תגובה, אני דופק שוב יותר חזק "סול בבקשה" שקט מוחלט, אני דופק עוד יותר חזק "שמעי, אני מתחיל להתעצבן, אם לא תפתחי אני אוציא את הדלת מהמקום!" אני צועק "תגיד אחי, מה אתה רוצה ממנה?" אני שומע את הגיטריסט קורא מאחוריי, אני נושם עמוק "שמע אחי, אין לי כוח להתעסק איתך עכשיו אז בבקשה תחפף מפה ותתעסק בעיניים שלך" "העניינים שלי כרגע הוא לדאוג שסול לא תיפגע" אני צוחק צחוק בלי הומור " אני מבין את הדאגה שלך אבל אני לא אפגע בה בחיים, אז תפסיק לבחון את הסבלנות שלי לפני שיקרה משהו ותתחרט שדחפת תאף שלך לעניינים שלא שלך" אני כל כך מתאמץ כרגע לא להחטיף לו אגרוף לפרצוף הטיפשי שלו, הוא צריך לנשק את רגליה של סול בשביל להודות לה שבזכותה ישאר כרגע בחיים, במחשבה שניה לא, שיתרחק ממנה ככל האפשר, אני שומע את מנעול הדלת מסתובב והדלת נפתחת, סול עומדת שם בבגדיה הרגילים ובתיקה על הגב "על מה כל המהומה? לא הבנתי" היא צועקת שיוצאת וסוגרת אחריה את הדלת, היא באה ללכת אך תפסתי בידה "סול-" "עזוב אותי" היא קטעה אותי, אך לא עזבתי "היא אמרה לך לעזוב אותה" הגיטריסט אמר בקול "מאיים" כבר לא הצלחתי להתאפק ונגחתי בו "תומס!" צעקה סול בדאגה ומיהרה אליו בזמן שתופס את אפו "מה אתה חושב שאתה עושה?!" היא צועקת עליי, אני נושם עמוק תופס את ידה ומושך אותה אל מחוץ הבר "עזוב אותי" צועקת ומנסה להשתחרר אך רק שאנחנו מגיעים לבחוץ אני משחרר את ידה, מתחיל לרדת גשם "בואי, אני אסיע אותך הביתה" אני אומר והיא צוחקת לי בפנים ומתחילה ללכת אל תחנת האוטובוס "סול" אני צועק והיא מתעלמת "סול, עצרי שניה" שוב מתעלמת "אני מצטער, בסדר?" היא עוצרת בפתאומיות ומסתובבת אליי "מצטער? על מה בדיוק? יש הרבה דברים שאתה צריך להצטער עליהם" אני מתקדם אליה "אני מצטער על הכל" אני אומר באמת מתכוון לזה, אני חופן את פניה בידי "אני מצטער שמהיום הראשון שנפגשנו רק נפגעת, אני מצטער שבגללי הכאיבו לך בבדיקה האיומה הזאת, אני מצטער שירדתי עלייך, אני מצטער שזה היה נראה כאילו שיחקתי בך בגלל הילה, אני מצטער שפרשתי מהמופע ברגע האחרון, אני מצער שירו בך בגללי כל כך מצטער על זה, אני מצטער שראית אותי הורג את המנהל, אני כל כך מצטער שלא הייתי איתך במשך השלוש שנים האלה" היא מסתכלת עליי מופתעת, אך הי א מתנערת מזה מהר ודוחפת אותי ממנה "מה הבעיה שלך? למה רק עכשיו נזכרת? למה חזרת? למה?" היא מתחילה לבכות אך בקושי רואים את זה בגלל שאנחנו כבר רטובים לגמרי מהגשם, אני מהנהן "את רוצה לדעת למה? בגלל זה" אני מטיח את שפתיי על שפתיה, היא נשנקת ואני מקרב אותה יותר אליי, יד אחת על מותנה ויד שנייה על עורפה, היא עוצמת עיניים וזורמת עם הנשיקה, היא חופנת את שערי בידה האחת ובידה השנייה מלטפת את זרועי, ההרגשה כל כך טובה, אני מרגיש כל כך חיי בקרבתה, אני רוצה אותה כל הזמן קרובה אליי, צמוד צמוד.
YOU ARE READING
ציפורים נודדות
Lãng mạnג׳יימס מניח את ידיו על מותניי וגורם לבטן שלי להתהפך , אני מושיטה ידיי ומלפפת אותן על צווארו , הוא נאנח ואני מרימה אליו את מבטי , עיניו הירוקות היתכהו, אנחנו מתחילים לנוע בקצב המוזיקה , שפתיו מתהקלות לחיוך קטן ואז חוזרות למצבן הרגיל , אני מחייכת טיפה...
