ציפורים נודדות

פרק 2

תקציר מהפרק הקודם:

יצאנו מהבית וחיכינו לאוטובוס, אמא לקחה איתה תיק גדול וששאלתי אותה מה זה היא התעלמה ואפילו לא נתנה לי להחזיק במקומה , בזמן שחיכינו לאוטובוס ראיתי איזה ילדה שנראת בגילי רבה עם שתי שוטרים ,האוטובוס הגיע ועלינו עליו . הגענו למקום והוא היה מבנה גדול כזה ובחוץ מלא ילדים מתרוצצים ,בחנתי את המקום וראיתי שלמקום קוראים בית יתומים "אמא?" שאלתי אותה והיא אפילו לא הסתכלה עליי אלוהים בבקשה שזה לא מה שאני חושבת !!! ,נכנסנו למבנה ועלינו לקומה 1 ,נכנסנו למשרד המנהל והסתכלתי על אמא שלי בבלבול ואז "היי אני רוצה להשאיר את הבת שלי כאן" אמרה...

יצאתי מהמבנה בוכה את חיי וישבתי על איזה ספסל אחד רחוק ,אני לא מאמינה שאמא שלי ויתרה עליי בשביל בן אדם כמו דורון אם אפשר לקרוא לו בן אדם ,בכיתי ובכיתי ואז איזה מישהו התיישב על הספסל בצד השני ,הסתובבתי עם הגב אליו וניגבתי את הדמעות, אני לא אוהבת שרואים אותי בוכה ,"את חדשה פה?" שאל קול גברי מאחוריי , הסתובבתי אליו והוא היה ממש יפה תואר אך התעלמתי מזה "זה לא עניינך " צעקתי "טוב ,סליחה ששאלתי " אמר והוציא קופסת סיגריות מהכיס "אכפת לך לא לעשן לידי?" אמרתי "למה את בגמילה?" שאל בגיחוך "ממש לא חצוף ,אני פשוט לא רוצה שכל הריח הזה ידבק עליי " "אז תשבי במקום אחר, זה הספסל שלי הקבוע לעשן רחוק מכל המורים " "הספסל שלך? למה אתה בנית אותו ?" "כן" אמר וגיחך השפלתי מבט ובאתי לקום אך הוא החזיק לי את היד "את יכולה להישאר אם את רוצה אני לא יעשן לידך" אמר וחייכתי חיוך קטן וישבתי "איך קוראים לך?" "סול " "למה הגעת לפה?"  "אכפת לך לא לשאול שאלות? אני לא רוצה לדבר עכשיו" "אוקי" אמר ושתקנו איזה חצי שעה והרגשתי את המבט שלו ואיך שהוא סרק אותי , "סול!" שמעתי את אמא שלי צורחת אבל התעלמתי "סול" "נראה לי שקוראים לך" אמר הבחור שלידי ואז  אמא שלי מצאה אותי "למה את נותנת לי לחפש אותך בכל מקום ,את יודעת באיזה מצב אני" אמרה מתנשפת ומצביעה על הבטן שלה קמתי אליה "גם את יודעת מה המצב שלי ובמקום להעיף אותו העפת את הבת שלך " ישר אחרי שצעקתי את זה הרגשתי את הדמעות זולגות "סול ילדה יפה שלי תביני אותי ,אני לא יכולה לתת לאחותך לגדול בלי אבא שלה כמוך " אמרה "עם אבא כזה הייתי מתאבדת " אמרתי ואחרי כמה שניות היא העיפה לי סטירה אך התחרטה על זה "סול א..אני " "עופי מכאן" קטעתי אותה  אך היא נשארה "עופי מכאן אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר " "ילדה שלי " "לא ,אני לא הילדה שלך מאז שאמרת שאת רוצה להשאיר אותי כאן " "סול" "לכי מכאן אין לי יותר אמא ולך אין יותר ילדה" אמרתי מוחה את הדמעות , היא התחילה לבכות אבל הלכה ,התיישבתי שוב על הספסל והתחלתי לבכות שוב ,ואז נבהלתי ממחיאות כפיים שהגיעו מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את הבחור ההוא ,הוא עוד לא הלך? "בראבו איזה מופע מרגש " אמר מגחך "תגיד אתה לא מתבייש?" צעקתי עליו "אני נפרדתי כרגע מאמ... מהאישה שגידלה אותי ואתה צוחק על זה?"  אמרתי בעצבים " כן נראה לי " אמר בגיחוך ,התעצבנתי ממש שהעפתי לו סטירה ועכשיו גם הוא עצבני והפרצוף שלו מפחיד אותי "את עוד תצטערי על זה " אמר והלך משם... אלוהים למה זה קורא לי???

היי איך יצא?