עברו שבועיים עד שנתנו לי לצאת מבית החולים המזדיין. הפצע סוף סוף התחיל להחלים כמו שצריך ועוד כמה שבועות הוא יהיה בסדר גמור, כל עוד אני לא אעשה שום דבר שטותי. זה יהיה קשוח.
ישבתי ברכב ליד דניאל והופתעתי כשבמקום לנסוע לאחוזה הוא נסע למרכז העיר. "דניאל?" שאלתי בשקט, רציתי לדבר איתו, רציתי לדבר עם גרייס, סוף סוף הזכרונות שלי מאותו יום חזרו במלואם והיה הרבה על מה לדבר.
"רצית לגור לבד." הוא אמר, יותר בתגובה למחשבות שלי מאשר למשהו שאמרתי "את לא תוכלי לעבוד עד שתחלימי לגמרי ועד שאני אחשוב שאת מספיק חזקה להגן על עצמך, ובינתיים אני רוצה אותך כמה שיותר רחוק מאבא שלי וממקומות שידועים לבראטווה." הוא דיבר בקול אדיש לחלוטין, לא הצלחתי לזהות את הרגש מתחחת למילים שהוא אמר.
לא רציתי להודות בקול בכמה אני צריכה אותו, היה אסור לי שהוא ידע. הנהנתי בשקט והסתכלתי מהחלון.
כשהוא בקושי הגיע לבית החולים הנחתי שזה בשביל להראות לאבא שלו שלא באמת אכפת לו או כי הוא עסוק, אבל הוא פשוט לא רצה בחברתי. אני פשוט אמצא את עצמי שוב במצב של השבועות לפני שמשפחת מנצ'יני הגיעה, לבד. כשמתוך שלושה אנשים שאני רוצה בחברתי, אחד לא רוצה בחזרה, השניה לא רוצה שאני אזכור את מה שקרה דקה לפני שהכל קרס והשלישי מת.
עצרתי את הדמעות. לא בכיתי מאז המוות של אבא. אני לא אבכה עכשיו. אף פעם לא. אף אחד לא יקבל את הכוח הזה עליי.
הוא החנה את הרכב בחניון תת קרקעי של בניין דירות גבוה, יצא מהרכב ופתח לי את הדלת. הוא אחז בידי ועזר לי לקום, מבטו הודיע לי שהוא לא מרוצה מכך שאני עדיין מסרבת להשתמש בכיסא גלגלים ולפני ששמתי לב מה הוא עושה הוא הרים אותי על ידיו. "תוריד אותי, אני יכולה ללכת."
"יכולה כן, אמורה ממש לא." הוא אמר ואז הצמיד את פיו אל אוזני "אני רואה את המבט בעיניים שלך ונוס, ותאמיני לי שאין דבר שאני רוצה כרגע פחות מלעזוב אותך, אבל יש הרבה דברים שאת לא יודעת ולא מבינה, וזה לפני שאני בכלל מדבר על זה שלהיות לידך יצרוך ממני שליטה עצמית מאוד גבוהה." קולו העביר צמרמורת בגווי "אני רוצה אותך. אני רוצה ברגע זה להפשיט אותך ולקבור את עצמי בתוכך, אבל אני לא אעשה שום דבר שיכול לסכן אותך." הוא לקח אותי למעלית והקיש במהירות קוד בלוח הצמוד לקיר. וכהוכחה לדבריו, כשהוא הניח אותי על רגליי צמוד לקייר המעלית עם הידיים על המעקה הוא נעמד מאחורי וזקפתו נצמדה לגבי.
"אל תסתירי ממני שום דבר ונוס, אף פעם. במיוחד אם זה דברים שקשורים אלינו." הוא לחש באזני, לוכד אותי בין ידיו. נשענתי עליו והנחתי את ראשי על כתפו, נותנת לו גישה מלאה לצוואר שלי, אבל כמו שהרגע התחיל ככה הוא נגמר כשהדלת של המעלית נפתחה והוא הרים אותי חזרה על ידיו בלי לתת לי בכלל אפשרות לומר משהו. "המעלית פרטית ומובילה לחניה וללובי, את יכולה לפתוח אותה אני לא אכלא אותך פה, אבל בבקשה תני לעצמך לנוח ולהחלים." הוא הושיב אותי על ספה לבנה ונתן לי לסרוק את סביבתי. המקום היה מרוהט בערך כמו הדירה שלו, צבעים ניטרליים וקרים, אבל השתלבו פה גם צבעי חול צהובים-אדומים-כתומים בפיסות אומנות על הקירות ובנוף שנשקף מהחלונות הענקיים של המרפסת. "את יכולה לעשות מה שאת רוצה עם העיצוב. יש פה שני חדרי שינה, משרד וחדר כושר, למרות שהוא יהיה נעול עד שהרופא יאשר לך להתאמן." מבטו הבהיר לי שהוא יודע שמנעול לא יעצור אותי, אבל במקביל מבטו גם הפציר בי לא לעשות שום דבר שטותי. בטח.
YOU ARE READING
נסיכת מאפיה כרך ב
Romanceספר שני בסדרת מלכות שבורה טיוטה גולמית דניאל רנירו לא ידע מה יקרה לו כשהוא הכניס לביתו את ונוס, סוכנת צעירה שעמדה בניגוד מוחלט לכל סט הערכים שלו, למי שהוא. הוא ידע שאסור לו לסמוך עליה, ובהתחלה זה היה המצב, אבל כשהוא ראה אותה נשברת, כשהוא ראה אותה ב...
