נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 10

לישון ליד ונוס ולא לעשות כלום דרש את כל השליטה העצמית שלי. ההודעה שלי מאתמול...היא לא היתה צריכה לדעת. אסור היה לה לדעת. אסור לה לפתח תקוות למשהו שאני לא יכול לתת לה. הסתכלתי עליה ישנה, השינה שלה לא היתה טובה, הרגשתי את זה, היא זזה הרבה, תהיתי אם זה מהכאב או ממשהו אחר, קיוויתי לראשון, אבל השני היה יותר סביר, לצערי. נישקתי אותה על שפתיה, לא ידעתי למה עשיתי את זה, זו היתה מחווה כל כך אינטימית...משהו שלא התאים לי. כל ההתנהגות שלי ממאז שהיא התעוררה...היא לא התאימה לי. היא פקחה את עיניה "בוקר טוב מיה בלה." לחשתי לתוך שפתיה "אני צריך ללכת, אבל קחי את הזמן. אם אני אצטרך עזרה אני אשלח לך הודעה, בינתיים דנטה יביא לך את המידע שאספנו עד עכשיו על המקסיקנים." ראיתי את הניצוץ שנדלק בעיניה, היא לא אהבה לא לעשות כלום ואני כרגע נתתי לה משימה. "אין משהו ספציפי שאני מחפש, מה שאת יכולה למצוא יהיה טוב." היא הנהנה כשסיימתי לדבר והתיישבה במקומה. "אדריאנה תדאג לך לאוכל, אני לא ררוצה לשמוע שנכנסת למטבח."

"אני לא שבירה דניאל." היא אמרה וגלגלה את עיניה, חייכה אליי חיוך פלרטטני. "אל תתגרי בי ונוס." סיננתי ונכנסתי למקלחת, נעלתי את הדלת לפני שתהיה לה הזדמנות לעקוב אחריי, ראיתי בעיניה שהיא רוצה לעשות את זה.

אני לא מאמין שישנתי ליד בחורה מהממת כל הלילה בלי לעשות כלום. אני לא מאמין שמצאתי את עצמי מאונן במקלחת כמו ילד בן ארבע עשרה. פאקינג ונוס והנטיה שלה להיפגע, ועם הנטיה המעצבנת יותר לגרום לי לדאוג לה.

אחרי שהתנקתי והתלבשתי יצאתי מהמקלחת, ונוס עדיין ישבה על המיטה וחייכה אליי "לקח לך זמן." עכשיו היה תורי לגלגל אליה את עיניי לפני שיצאתי, כשהגעתי לחניון דנטה בדיוק הכנה את הרכב שלו, הנהנתי אליו לפני שעליתי על האופנוע שלי ונסעתי משם.

***

כשהגעתי לאואסיס שלחתי לגרייס הודעה 'אם את מוצאת זמן לבלות קצת עם ונוס בבקשה תעשי את זה.' הנחתי את הטלפון על השולחן והתיישבתי. עברתי על המיילים מהאנדרבוסים האחרים, פרקטית אני תפקדתי כבוס, גם אם אבא שלי הוא זה שהחזיק את התואר.

רוב המיילים היו בעיקר סטטיסטיקות ומידע שכבר ידעתי, אבל המייל מולריו נראה מעט שונה. קראתי אותו במהירות. דיברתי עם קארה, היא מתרגשת לפגוש את גרייס. תשאל אותה מתי היא רוצה לבוא, וגם החברה שלך מוזמנת. אם אתה יכול לפנות כמה ימים לחופשה משפחתית חסרת דאגות, אתה יותר ממוזמן. אולי נוכל באמת לעשות קצת שטויות.

חייכתי, תמיד חיבבתי את ולריו, הוא היה אחד מבני הדודים היחידים שלי שבאמת נהנתי לדבר איתם ולא חששתי שיתקע לי סכין בגב, לפחות לא יותר מהבן אדם הממוצע. שלחתי לגריייס עוד הודעה על זה, ואם לומר את האמת המחשבה של ונוס בפורטלנד במקום בוגאס היתה יותר מנחמדה. לא רציתי אותה קרוב למוקד הסכנה, לפחות לא כרגע. החופשה של קארה וגרייס עמדה להיגמר מאוד בקרוב, וגרייס לא עשתה שום דבר שמזכיר את חופשת הקיץ עד עכשיו.