נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 22

'על המטוס, בדרך הביתה, כולם בחיים.' ההודעה הגיעה לטלפון שלי שניות בודדות לפני שסלבטורה נכנס לאואסיס. נשמתי עמוק, הנה זה מתחיל.

"דניאל"

"סלבטורה."

"איפה אבא שלך?"

"לא פה, אם זו הדאגה שלך. אם אתה רוצה ניחוש מושכל, עם המאהבת שלו."

"אם המטרה של האמרה הזו היא שאני אבטיח לך שאני לא אקח מאהבת אחרי שאני אתחתן עם אחותך, אתה לא תקבל את זה. ואתה גם לא רוצה את זה, שנינו יודעים את זה." שנאתי את זה שהוא היה כל כך בוטה לגבי זה, ושנאתי את זה שהוא היה צודק. גברים כמוהו, גברים כמוני, יכולים לשבור בנות כמו גרייסי בלי למצמץ.

"אני לא צריך לדעת אם מי אתה שוכב ומתי, סלבטורה. אני צריך לדעת שתתייחס לאחותי בכבוד הראוי לה. איפה דוד שלי?"

"עוד מעט מגיע, אני רוצה להניח כמה דברים על השולחן לפני."

"שנלך למשרד?" המועדון היה ריק, לא באמת היה טעם, אבל זה יותר רשמי, הוא הנהן.

***

"מאי."

"מה?" שאלתי, לא באמת הייתי צריך ידעתי מה הוא מתכוון.

"מסיבת האירוסין שלי ושל גרייס תהיה במאי. אבא שלך כבר הסכים על כל הפרטים. וזה יהיה אצלנו הפעם."

"לא ציפיתי למשהו אחר" גם אם לא היה קורה מה שקרה, זה היה צפוי.

"היא לא באה, החברה שלך." משהו במבט שלו היה... משונה.

"מקובל, אבל אפשר לדעת למה?"

"כן, וזה למה רציתי לדבר על זה ביחידות. אבא שלה היה חבר של אחותו של אבא שלך, ושל הקונסיליירי שלי. סבתא שלך חושבת שהוא הסיבה שהיא ברחה. היא דיברה איתי על זה אחרי שחזרנו לסיציליה בקיץ. אתה מכיר את הסיפור?"

"כמובן, אבל לא לפרטים. אני יודע שהיא הביכה את המשפחה שלנו, איך אתם יודעים בוודאות שמדובר על אבא שלה?" שאלתי, תהיתי מה אמנואלו סיפר לבן שלו, ונוס סיפרה לי על השיחה בינהם ועל הקשר שלה למשפחה בסיציליה.

"אל תיתמם, שנינו יודעים איך." הנהנתי לאמירה זו "המחקר של אבא שלך."

"טוב, אז אליסיה לא סומכת על המשפחה שלה, ואני סומך על בעלי הברית שלי, לפחות לרמה. ומשהו לא יושב לי טוב איתה. היא לא אחת מאיתנו. אני לא רוצה אותה בבית שלי."

"ורצית לדבר על זה בלי דוד שלי, בגלל שהוא לא יודע?" איפשהו בתוכי ידעתי שאני אמור לספר לו מה קרה עם אליזבת', ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל זה הרגיש כל כך לא נכון, אז שתקתי.

"זה דברים שקרו הרבה לפני שנולדתי, אני לא אתערב בהם. אם אליסיה תרצה לספר להם היא תעשה את זה." כל כך קיוויתי שזה לא יקרה.

דפיקה על הדלת "פתוח" אמרתי, אלברטו נכנס "מה שלומך דוד?"

***

רוב השיחה עברה כמו שצפיתי, ובעיקר רציתי לצאת משם. לא ציפיתי למה שקרה אחר כך.

"יש משהו נוסף שאנחנו צריכים לדבר עליו." אלברטו אמר, הדמיון שלו לאבא שלי הפתיע אותי כל פעם מחדש. "המשך הכהונה של אבא שלך."

"מה?" לא התכוונתי להגיד את זה, זה פשוט קרה. ציפיתי לזה מסלבטורה, לא ממנו. מבט עבר ביניהם, היד שלי נחה על האקדח שלי.

"אני חשבתי שאנחנו באותו ראש כאן." סלבטורה דיבר לאט, גם הוא החזיק באקדח שלו. "אנחנו כן." אמרתי "פשוט לא ציפיתי שזה יבוא ממנו." החוותי בראשי על אלברטו. "מדובר באח שלך." דיברתי עכשיו ישירות אליו "ובלי להעליב, מישהו מהדור שלך. אני לא בטוח איך זה מתנהל אצלכם, פה האנשים שזוכרים את העבר בדרך כלל לא אוהבים את המחשבה על העתיד. במיוחד אם העתיד הוא מישהו שלא יתן להם להמשיך עם הבולשיט שלהם. וכאילו... יש לו כבוד בסיסי לבני אדם."

"לא אכפת לי מכל הדברים האלו. אח שלי איבד שליטה על עצמו, על המשפחה שלו, ועל הפמיליה. יותר ויותר אנשים מקשיבים לך ולא לו. אני רק משחק עם הקלפים שלי חכם, ונותן אמון בקאפו שלי שהוא ידע מה הכי טוב עבורינו, והוא חושב שזה אתה."

"אני יכול להעריך את זה." הורדתי את ידי, סלבטורה עשה את אותו הדבר. "עכשיו... מה בדיוק רציתם לדבר עליו?"

***

פגשתי את ונוס וקוותה בנמל התעופה "אתה נראה זוועה." מלמלתי, נשענתי על הרכב כשקוותה ברוב התעקשותו השתדל ללכת בכוחות עצמו, ונוס גלגלה עיניים מאחורי גבו, והייתי בטוח שהיא חושבת לעצמה 'אוך הגברים האלו והאגו שלהם' היא לא טעתה. דנטה וקסיו החוו בידם מרחוק ונעלמו מטווח הראיה שלי.

"היית צריך להשאיר אותי שם." אידיוט. "אתה יודע שלא הייתי עושה את זה."

נראה שכמה מהפצעים שלו נתפרו "את אחראית לזה? למה הוא בחיים לא תופר את עצמו בכזו מקצועיות."

ונוס צחקה "כאילו שאני אשאיר אתכם לדאוג לעצמכם. הייתם מתים כבר ארבע פעמים לפחות בשנה האחרונה בלעדיי." היה משהו לא כנה בחיוך שלה, בעיניים שלה, היא נראתה מלאת אשמה. "לא תרצה לו לקחת משככי כאבים?" היא הקניטה "או שאתה חושב שסיבולת הכאב שלו יותר גבוהה משלי? כי פעם אחרונה שבדקתי אף אחד מכם לא התמודד עם מחזור. בין חמישה לשבעה ימים רצוף. כל חודש." ובזה היא נכנסה לרכב.

"ברצינות, היית צריך להשאיר אותי שם."

"תפסיק עם השטות הזאת. אני לא סומך על אף אחד אחר."

"אם היא היתה נפגעת לא היית סולח לי, לא פעם שניה." הוא אמר, ורציתי לתת לו סטירה. "אתה ממש אידיוט הא? דבר ראשון, אתה באמת חושב שהיא לא ידעה למה היא נכנסת? ודבר שני, זו פעם שניה שהיא מסכנת את עצמה עבורך, זה אומר שהיא מבינה. זה אומר שהיא רוצה שאני אסלח לך."

"וזה לא משנה את העובדה שלא היית סולח לי. אני עשיתי את הטעות, אני נתתי להם להערים עליי, אני הייתי צריך להתמודד עם התוצאות."

"תיכנס לאוטו, ואף אחד חוץ משלושתינו, קסיו ודנטה לא יודע על מה שקרה. אנחנו הולכים להשאיר את זה ככה. אם מישהו שואל היום בערב אתה תקוע בעבודה, תטפל בעצמך, אני לוקח אותך לאחוזה."

"אני יכול לדאוג לעצמי דניאל"

"נכון, אבל אתה לא צריך. יש לך חברים מסיבה מסויימת, אני אקרא ללורנזו."