נסיכת מאפיה כרך ב

אפילוג

"את רוצה לדבר על זה?"

"לא. הבאת את מה שביקשתי?" הנערה שחורת השיער לא רצתה לעשות את מה שהיא עשתה, והיא בלי ספק לא רצתה לדבר על זה. היא רצתה לצאת מלוס אנג'לנס כמה שיותר מהר, עדיף לפני שגבר שהיא השאירה מאחור יקרא את המכתב שלה.

אם הוא ידע שהיא בחיים היא לא תוכל לצאת מהמדינה, בטח שלא מהעיר.

"ונוס... אני חרגתי מפרוטוקול בשבילך, המעט שאת יכולה לעשות זה להסביר לי למה." הנערה הבלונדינית שישבה ליד ההגה לא נראתה מרוצה מהתשובה של חברתה כשהיא תימרנה בכבישים בדרך ליציאה מהעיר.

"אני אסביר, פשוט... לא עכשיו. אני רוצה לחזור הביתה, יש עוד כמות לא הגיונית של בירוקרטיה לפניי. ואני בספק אם אמא תעשה לי חיים קלים." ונוס שנאה את מה שהיא עשתה. היא זייפה את המוות שלה, לא בשביל להתחמק מדניאל, לא. היא השאירה לו את המכתב בכוונה שהוא ידע מה היא עשתה. היא עשתה את זה בשביל שלו יהיה מה להגיד למשפחה שלו בשביל לשמור על המוניטין שלו. היא סיכנה את כולם בכך שהיא עשתה את זה, אבל היא היתה חייבת.

"את תספרי לי בסופו של דבר, ואם לא לי אז ללילה, או לסנואו. את צריכה לדבר עם מישהו, ואני יכולה לראות בעיניים שלך שזאת לא תהיה אמא שלך."

"אני יודעת אנטרה. אני אהיה בסדר."היא לא היתה בטוחה שהיא אומרת אמת, אבל לא היתה לה בררה. היא הסתכלה על האורות המתרחקים של העיר, ובינה ובין עצמה היא נשבעה לא לחזור לעולם. לא ללוס אנג'לס, לא לוגאס, לא אל דניאל. לא משנה מה, היא תוציא אותו מהראש שלה. לטובת כולם.

במקום אחר בעיר עיניו האפורות של הגבר שהיא השאירה מאחור סרקו חתיכת נייר שוב ושוב ושוב. הוא ניסה לעקל את מה שהוא קרא.

כשצעדים מוקרים התקרבו הוא הרים את ראשו, פעם ראשונה מאז שהוא גילה את המכתב. "קוותה." הוא אמר את שמו של חברו הטוב ביותר מבין שיניו "אתה יודע מה לעשות"

"אני יודע."