״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני מרגישה שאני חיה בפחד. לא, אני חיה בפחד, זו לא רק הרגשה חולפת.
אני מחכה לסימן הבא ממנו, ובכן, זה לא שיש לי אופציה אחרת. אני מוכרחה לחכות, אני יודעת איך זה מתנהל איתו. הסימן יגיע בקרוב, זה יכול לכל בכל רגע ומכל אחד.
המפלצת לא שולחת אזהרות, אז אני מוכרחה להיות עירנית. מכיוון שהוא שלח אזהרה, אני תוהה לעצמי מה לעזאזל קורה שם?
אני עומדת במרפסת הענקית שנמצאת בפנטהאוז של אנדרו, בוהה במסך הטלפון שלי, המספר של המפלצת רשום שם, והאגודל שלי מרחף על הכפתור שיגרום לטלפון שלו לצלצל, אני מוכרחה לדעת מה הוא רוצה.
הוא הניח לי לאחר שברחתי, לא חשבתי שהוא יתן לי פשוט לברוח. לא חשבתי שאף פעם יהיה לי את האומץ לברוח. אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו כאילו הייתה אתמול.
"את ברחת. אני מקבל את זה."
מילותיו הורגות אותי, אני רק רוצה לברוח. שיתן לי נחת.
"אך הבריחה שלך גרמה לעצב. היא גרמה לכל קמצוץ של אושר לברוח. הנקמה תהיה מתוקה."
אבל איך אני יכולה להיות מאושרת? אני לעולם לא אהיה מאושרת בעולם הזה, לא בידיעה שהוא עדיין נמצא בעולם הזה.
"אין צורך לדאוג לגבי זה, חתיכת מפלצת. אני לעולם לא אהיה מאושרת." אני יורה לעברו את המילים הקשות, והוא מביט בי בשעשוע מרושע.
"אולי זה נכון, אבל את לא תהיי מאושרת, כל עוד זה תלוי בי, וזה תמיד יהיה תלוי בי."
מאז השיחה הזו, לא שמעתי ממנו יותר, זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. אך הוא רדף אותי ללא מילים, ללא מעשים, ללא שום מעשה שהצריך ממנו לזוז. הוא רדף אותי במוחי, בכל יום.
מעולם לא הייתי מאושרת, ובכן, עד שנכנעתי לאנדרו. הבן אדם שהסב לי אושר לא הגיוני. אני אומנם קיימת לא מעט זמן בעולם הזה, אך אני מרגישה באמת קיימת רק סביבו.
אך כמובן, המפלצת, הוא דאג להרוס את זה. אני לא יכולה, אני לא יכולה להתקשר אליו. אני צריכה שהוא ישלח לי את הסימן הבא, אני צריכה לחכות.
אך מהצד שני, אני מוכרחה להתקשר אליו, אני משתוקקת לדעת מה הוא רוצה ממני, ומה אוכל לעשות על מנת למנוע את זה.
אני הילדה שלו לעזאזל. הוא חייב להרגיש מעט חמלה כלפיי, נכון? אלוהים. אני הילדה של קרלוס וידאל. אני לא רציתי בזה.
לעולם לא ביקשתי לשאת את שם המשפחה המפואר הזה, למזלי, בודדים שמעו עליו בספרד. אך במקסיקו, אין אחד שלא מכיר את המשפחת וידאל, היינו כמו משפחת מלוכה.
אך סבלתי, אף אחד לא הבין כמה סבלתי. היינו משפחת פשע שקיבלה יחס של משפחת מלוכה. העולם הזה דפוק, משרת את האנשים הלא נכונים. משפחת וידאל הייתה ההגדרה המושלמת למשפחת החלומות של כולם,
אך אף אחד לא יודע מה קורה מאחורי הקלעים. אימי נרצחה לאחר שאבי דאג לתקוע לה כדור ישירות בין העיניים, המשפט שהוא אמר לי לאחר שהכריח אותי לצפות במחזה המזעזע הזה, אני לעולם לא אשכח אותו.
"היא הייתה יותר מדי מאושרת, אושר הוא מתכון לכישלון."
הוא מנע מכולנו להיות מאושרים. הוא מנע ממני את הילדות שהייתי צריכה לקבל,
הוא מעולם לא היה אבא, וזו הסיבה שהוא מפלצת.
״בוניטה? את בוהה במסך הטלפון שלך כבר זמן מה, הכל בסדר?״ אנדרו מעיר אותי ממחשבותיי. ״כן.״ אני מיד נצמדת אליו, אני רוצה לזכור אותו, את ריחו הגברי, את שפתיו הרכות, את היופי המשגע שלו.
זה הדבר היחידי שאני רוצה לזכור לפני שהמפלצת תתקע לי כדור בין העיניים.
אני לעולם לא אקבל מנוח מהמפלצת, אני יודעת את זה, תמיד ידעתי. אז אני רוצה לזכור את הדבר היחידי שאי פעם הסב לי אושר,
