״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״אנדרו!״ אני שומע את קולו של קול שוב ושוב, הוא לא נרגע. ״מה עכשיו?״ אני נאנח. ״איך דודה ואלי?״
לעזאזל. השאלות שלא נפסקות מצד רוי וקול, אין לי מושג מה שלום ולנטינה. אם הוא רוצה לדעת מה שלומה שישאל את כריסטופר המזדיין. ״יותר טוב.״
אני משיב, מנסה להתעלם מהכאב ששורץ בתוכי. ״אני רוצה לראות אותה! אנחנו נראה אותה בסוף השבוע?״ פאק. ״אולי.״ שיעביר כבר נושא, למען השם. ״קול, מספיק עם השאלות. תחזור לשחק עם רוי.״ קמילה עזרה לי.
״אמא!״ אני שומע את קולה של אלכסה הקטנה, היא ממלמלת כל מיני מילים לא מובנות. קמילה יצאה עם ילדיה והשאירה אותי ואת מחשבותיי לבד לכמה רגעים. המלון שאני שוהה בו משקיף ישירות אל תוך האחוזה שולנטינה שוהה בה, זה הורג אותי מבפנים.
אני שונא את העובדה שאם אשקיף מהחלון אני עלול לראות אותה, את האישה ששברה ליבי. ״זה יעשה לך רע אם תמשיך לבהות באחוזה, אני לא ממליצה.״ שמעתי את קולה של איזבלה מאחוריי. ״אני מתגעגע אליה.״
אמרתי בכנות מוחלטת. אני מתגעגע לעקיצות שלה, למגע שלה, לריח שלה. ״אני יודעת אנדרו, זה בסדר להתגעגע אליה. אני מבינה, אך זה לא אומר שמותר לך לשכוח מה היא עשתה.״ היא מנסה להחדיר הגיון אל תוך מוחי.
״רוי וקול משגעים אותי לגביה.״ אני לא זוכר פעם אחת שראיתי אותם והם לא שאלו עליה. ״ובכן, כולנו אהבנו אותה מאוד, אפילו אדריאן נקשר אליה. היית מאמין שהוא מסוגל להקשר לבני אדם?״
״איז, האישה הזאת שבתה את ליבי במבט בודד. אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו כאילו זה היה אתמול.״ זה מה שהכי כואב, אני זוכר כל פרט. אני זוכר את הקזינו הארור, אני זוכר את השמלה עם הכפפות התואמות, אני זוכר את צבע האודם שעיטר את שפתיה.
זה כואב לחשוב על זה, זה מעביר בי תחושות שאני מעדיף לשכוח. ״אני יודעת, לא חשבתי שאי פעם אראה אותך מאוהב. אבל היי, לפחות זכית להיות מאוהב.״ נאנחתי. ״אני תמיד צדקתי, להיות רווק זה הכי טוב.״
״אתה יודע שזה לא נכון. זה פשוט הסתיים ברע, אתה יכול לנסות להרעיל את עצמך בלחשוב שעדיף להזדקן עם חתול, אבל עמוק בפנים אתה יודע את האמת.״ כרגיל, איז קוראת אותי כמו ספר פתוח.
״ובכן, שיברון הלב הזה לא היה מתוכנן.״ משכתי בכתפיי. ״שיברונות לב אף פעם לא מתוכננים.״ היא המשיכה. ״אני חשבתי שהיא תהיה אשתי, פאק. אני באמת לא יודע איך לעכל את זה.״
״אנדרו... הזמן מרפא את הכאב. אני מבטיחה לך. זה כואב עכשיו, אך בסופו של דבר אתה תשכח מזה.״ אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני לא חושב שהיא צודקת, אני לא רואה את עצמי לעולם שוכח מהכאב העצום הזה. ״אתן לך מעט זמן עם עצמך. אם תצטרך אותי, אתה יודע איפה למצוא אותי.״ היא יצאה מחדרי.
צלצול נשמע בחדר, וכשזיהיתי את המספר הזעם בתוכי עלה. ״מה לעזאזל אתה רוצה?״ קרלוס. ״מה עשית לבת שלי אה? חשבת שאני לא אגלה שפלשת אל תוך האחוזה שלי למרות שבפירוש לא ניתנה לך רשות?!״
״אתה על הזין שלי.״ חיוך פסיכי שלא חייכתי הרבה זמן נמתח על שפתיי, הו, אני עוד אתקע לו כדור בראש. ״אתה תתחיל כאן מלחמה לדורות שלמים אם ולנטינה תמות. הבנת?״ וזה היה רגע שהחיוך נמחק.
מה לעזאזל? ״למה שהיא תמות? אתה לא יודע בת כמה הבת שלך?״ אני לא אופתע אם הוא לא יודע. ״ולנטינה כעת מאושפזת בבית חולים, גוססת ומונשמת. כדאי לך שלא אגלה שאתה קשור לזה. הבנת?״
