״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
דמעות מציפות את עיניי ללא שליטה. חיי אף פעם לא היו קלים, אך אני חוששת שהיום זה היום הכי קשוח שהיה לי אי פעם.
היום שבו אני נפרדת מהגבר שלי, מהחצי השני שלי. מהאושר שלי. שוב מזוודה מלאה בפריטים שלי מונחת מול פרצופי, ממש כמו לפני שברחתי ממקסיקו. הדירה שהייתה נראית לי כל כך מלאת חיים אתמול, פתאום נראית ריקה.
אני כל-כך אנוכית, אך אני מוכרחה להשאיר לאנדרו מזכרת ממני. אני כל-כך אנוכית מכיוון שאני לא רוצה שהוא ישכח אותי. אני רוצה שהוא יזכור אותי מכיוון שתמיד אזכור אותו.
השארתי לו את סט הכפפות שלי, אותו הסט שבו פגשתי אותו בפעם הראשונה שקרעתי אותו בקזינו. בידי מוחזק הפתק שהולך לשבור את ליבו לאלפי חתיכות, הפתק שכבר שבר את ליבי ממזמן רק מהמחשבה לכתוב אותו.
כתבתי אותו עם ראייה מטושטשת מדמעות, אלפי גרסאות שונות, אלפי דמעות, אלפי סיפורים. אני סורקת את הפתק בעיניי בפעם אחרונה לפני שאשאיר אותו מאחוריי.
אנדרו. אתה אף פעם לא שאלת, ואני אף פעם לא סיפרתי. אז אני מניחה שהגיע הזמן, אני הבת של קרלוס וידאל. ראש המאפיה המקסיקנית.
לאחרונה הרגשתי שאני מתגעגעת לביתי, למקסיקו. דיברתי עם כמה חברים מהעבר, ונזכרתי במישהו שנהגתי לאהוב, קראו לו כריסטופר. חשבתי שעברתי הלאה, אך טעיתי.
אף אחד לא גרם לי להרגיש כמו שהוא גרם לי, אני נאלצת לבחור, ואני בוחרת בכריסטופר.
בבקשה אל תחפש אותי, אני רוצה להשאיר את ספרד בעבר. אני רוצה להיות עם כריסטופר בנחת. אנדרו, אני רוצה שתדע אתה הבן אדם הכי הכי שפגשתי בחיי. אתה בטח תוהה למה כתבתי הכי הכי,
זה מכיוון שאני אפילו לא יודעת איך לתאר אותך, אתה מן תעלומה קסומה במובן הטוב ביותר. אני סומכת עלייך שתמצא מישהי אחרת שתאהב אותך, מישהי אחרת שמגיע לה את אהבתך האינסופית,
מישהי שתהיי לצידך, כי אני לא הייתי. שולחת לך אלפי נשיקות, ומצרפת לך מזכרת ממני. ממני, ולנטינה.
או כפי שנהגת לקרוא לי, בוניטה.
אני לא רוצה לעשות את זה. רגליי מסרבות ללכת, זה לא נכון. חצי ממה שכתבתי במכתב הזה שקרי לחלוטין, אני שונאת את כריסטופר. אחד לא יגרום לי להרגיש כמו אנדרו לעולם, הוא היחידי שאני רוצה לצידי.
בלית ברירה, אני מניחה את הפתק הארור על הכרית שלי, מניחה את הכפפות ליד הפתק, ורגע לפני שאני יוצאת, אני מעיפה מבט אחרון לעברו. אני כל-כך אנוכית, לעזאזל איתי. התקרבתי אליו בצעדים איטיים,
שאפתי בפעם האחרונה את ריחו המושלם, ונשקתי ללחי שלו בפעם האחרונה בחיי. נשאר סימן של נשיקה בצבע אדום כמו האודם שלי על הלחי שלו, אני לא טורחת לנקות את זה. אני רוצה שהוא יזכור שאני אוהבת אותך כל כך.
אני כל כך אוהבת אותו, ואני לא רוצה לדעת מה הוא יחשוב כשהוא יקרא את הפתק הארור. מי שכתבה את הפתק לא הייתה בוניטה שלו, זה לא נראה כמו מישהי שאוהבת אותו עד מוות.
אני לוקחת אחת מהטבעות שלו שמונחות על השידה, אני רוצה מזכרת ממנו. אני נואשת למזכרת ממנו. אני מחליקה את הטבעת על אחת מהאצבעות שלי, מעיפה מבט אחרון אל עבר הדירה שמלאה בזכרונות ישנים כעת.
סגרתי את הדלת אחריי, ונכנסתי למונית שהזמנתי לשדה התעופה בדמעות. ״לשדה התעופה.״ יבבתי, יבבתי לחלוטין. איזה בושות, אני מלאה בדמעות. ״מה קרה ילדונת?״ נאנחתי. ״נגזר עלי גורל אכזר.״
הנהג לא אמר מילה מעבר, הוא הבין שאינני מעוניינת לדבר על כך. הנסיעה עברה בדממה, עד שהגענו. שילמתי לו ומיהרתי לרוץ אל הטיסה שלי. בסופו של דבר הגעתי אל התור הארוך, וכשהגיע תורי להכנס אל המטוס, רגליי נעצרו. ״תתקדמי!״ שמעתי צעקות מאחוריי.
נשמתי עמוק לבסוף התיישבתי במושב המטוס שלי, הבטתי בחלון בעיניים שורפות מבכי לא נפסק. היום יפיפייה, השמש זורחת. הכל נורא קיצי.
אך עבורי? הכל קודר, אפל. עצוב.
אני בוהה בטבעת שלו, היא גדולה על האצבע שלי, אך אני עדיין אשמור אותה לנצח. אני משחקת בה מעט כשהיא סביב האצבע שלי, בוחנת כל פרט ופרט בה.
אני יודעת, זו אשמתי. הכל פאקינג אשמתי.
אני אתגעגע אליו לנצח, כמו שהכוכבים מתגעגעים לשמש בזריחה.
