״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני מודאג.
אני אוכל את עצמי ללא הפסקה מכיוון שולנטינה מרוחקת, מאוד מרוחקת. אני יודע שעובר עליה משהו. בכל יום היא מתרחקת ממני יותר.
היא קמה מסיוטים נוראיים ללא הפסקה, והלוואי שיכולתי לדעת למה. אך היא מסרבת לספר. ״אנדרו! אתה לא מקשיב! אני יודעת מה יש לי בבטן!״ איזבלה מעירה את תשומת ליבי. ״אני מקשיב.״
אני לא חושב שאני באמת מקשיב, מבטי נודד לבוניטה שיושבת לצידי. היא מאוד מנותקת ואפילו טיפה מפוחדת, אבל למה? אין לי מושג קלוש.
״יש לי תאומים!״ כשאיזבלה אמרה את המשפט שהיא חשבה שהיא לעולם לא תגיד הלב שלי התמלא לרגע. אני שמח כל כך עבורה. לאחר כל הפלות שהיא עברה, היא קיבלה אוצר. לא תינוק אחד, שניים.
אני רק מקווה ששום דבר רע לא יקרה. למרות שאני בוחר להאמין בלב שלם שההריון הזה יצליח הפעם, איז עושה כל כך הרבה מאמצים עבור שהוא יצליח. ״אני כל כך שמח עבורך איז.״ חיבקתי אותה אך מבטי שוב היה תקוע על ולנטינה שעלתה בגרם המדרגות.
אני ממהר לעקוב אחריה, ולרגע אחד נעצר. מה לעזאזל? אני מדמיין בוודאות. אני מביט בבוניטה שלי פוגעת בעור קרמל היפה שלה. אני לא מאמין.
לעזאזל אני כזה דפוק. ״ולנטינה. מה את עושה?״ אני משתדל לשמור על קור רוח למרות שאני מרגיש שאני מתחרפן כרגע. ״שיט.״ היא מיד מסיטה את מבטה ודמעות נוזלות מעיניה. ״תדברי איתי.״
״א-אנדרו אני...״ היא מתייפחת, אני עוטף אותה בזרועותיי. ״אני מצטערת שאני דפוקה, אני אבין אם אתה לא תרצה אותי-״ אני מיד קוטע אותה. ״כאן אני עוצר אותך. אני ארצה אותך גם אם יגדל לך עוד ראש ולנטינה. כמה זמן זה כבר נמשך?״
״מאז שאני בת 16.״ הו. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שאני חסר מילים לחלוטין. ״את פוגעת בעצמך? מדוע?״ אני לא מבין, היא... לעזאזל. זה פשוט יותר מדי לעכל. ״אני... אני כמעט הפסקתי, אבל-״
״לא. תבטיחי לי שאת תפסיקי ולנטינה.״ אני מוכרח לדעת שהיא מפסיקה, אני לא יכול עם הידיעה שהיא עושה את זה לעצמה. ״אני מבטיחה. אני כל-כך פגומה אה?״ היא מצחקקת ללא שום זכר של הומור.
״אל תדברי ככה על האישה שלי.״ התרגזתי. ״אתה לא חושב שאני פגומה?״ אני ממהר להניד בראשי, היא מורידה את חולצה וחושפת כמה צלקות. ״ועכשיו?״
״ולנטינה, את הדבר הכי יפה שראיתי בחיי.״ העיניים שלי רואות אותה שונה ממה שהיא רואה את עצמה, אני מניח. אך עיניי בוחרות לראות אותה בצורה הכי יפה שבני אדם יכולים לראות. ״אתה באמת מוכן להיות איתי במצב הזה?״
״כמובן. את לא פגומה ולנטינה. את יפיפייה, אמיצה, חזקה, מרדנית, את האישה שלי. את כל כך הרבה דברים, אבל פגומה? ממש לא אחד מהם.״ היא מחייכת, חיוך שמסחרר אותי. ״ואתה... פדופיל.״
סרקסטיות, הדרך שלה לברוח מהבעיות שלה. אני מניח שאנחנו יותר דומים משחשבתי. ״אני עדיין אוהב אותך למרות שאת מקניטה אותי ללא הפסקה.״ נשקתי לשפתיה. ״אולי... תראה לי כמה אתה אוהב אותי?״
״אלף פעמים כן. רק בבקשה תלמדי אותי איך לפתוח את הסוגר הארור הזה.״ אצבעותיי כבר היו על סוגר החזייה שלה, אך כמובן שהחזייה המזורגגת הזאת מסרבת לרדת.
״זה כל כך פשוט. היית עם אלפי נשים, אתה לא יודע לפתוח חזייה?״ עכשיו כשהיא אומרת את זה ככה... אני מרגיש אידיוט. ״אני מניח שהחזייה שלך לא אוהבת אותי.״
