״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״תקום.״ אני מנערת את אנדרו, אך כמובן שהוא ממשיך לישון.קום ״תקום כבר מניאק מגודל!״
הוא לגמרי שפוך לאחר שחזרנו לספרד אתמול, הטיסה הייתה לא הכי נוחה. אנדרו חזר עייף מאוד אך אני לא יכולה לתת לו לישון עוד מכיוון שזו היום הולדת שלו.
״מזל טוב אידיוט.״ אני נושקת לשפתיו, ומניחה את העוגה עם הנרות על המיטה. ״מה זה? זה אכיל?״ אני מיד חובטת בכתף שלו, אלוהים אני אף פעם לא אתרגל לכנות שלו. ״למה יש כאן ריח של שרוף בוניטה?״
שעת סיפור קצרצר, קמתי בשביל המניאק הזה בשש בבוקר. ניסיתי להכין עוגה מזוינת. חמישה נסיונות כושלים. אני מניחה שבניגוד לנשים אחרות, לא נולדתי עבור לעמוד במטבח. בניסיון השישי, התייאשתי.
הוא קיבל את מה שיצא, אני לא עקרת בית. ״תביע משאלה ותשתוק.״ הוא עוצם את עיניו לרגע, ואני די מופתעת שהוא לקח את הרגע הזה ברצינות. לאחר שנשף על הנרות, מיד שאלתי. ״מה ביקשת?״
״אומרים שאם מספרים זה לא מתגשם, ואני לא לוקח את הסיכון עם המשאלה הזאת.״ צחקקתי, הוא כזה ילדותי, אני אוהבת את הצד הזה בו. ״אולי בכל זאת... תספר לי?״ ביקשתי בעיניים מתחננות. ״לעזאזל. הקללה שלי היא בהחלט זה שאני לא יכול להגיד לך לא.״
״ביקשתי שאת תהיי שלי לנצח, שאת תהיי אם ילדיי, שלעולם לא נאבד אחד את השני, ואם נאבד אחד את השני, שנמצא את הדרך חזרה.״ מילותיו הרגישו כמו חלום. ״זה המון משאלות.״ חייכתי חיוך מטופש.
לקחתי נשימה עמוקה, היה רגע של דממה. זה הרגע המושלם להגיד את זה, אני מוכרחה להגיד את זה, להוריד את זה ממני. ״אני אוהבת אותך.״
״אני אוהב אותך.״ אמרנו בו זמנית. אני מניחה שהאגו של שנינו חשב שזה הרגע המושלם להגיד את זה, דממה התרחשה לרגע ואז הוא מיד ריסק את שפתיו על שפתיי.
״אני כבר החלמתי אנדרו, אז אני לא רוצה להטריח אותך. אני אחזור לדירה שלי.״ שיתפתי אותו במחשבה שלי. אני לא רוצה לשבת לו על הוריד, למרות שאני יודעת שהוא רוצה שאשאר. אך האגו שלי רוצה לשמוע אותו אומר את זה.
״לא. תעברי לגור איתי.״ וואו. זה היה מהיר. ״אני צריכה לארוז.״ נאנחתי, אין בי שום כוחות לארוז. ״את צריכה טרמפ בוניטה?״ הנדתי בראשי. ״אני אלך ברגל, מתחשק לי להתאוורר.״
״נתראה מאוחר יותר, מזל טוב.״ נשקתי לשפתיו ומיד יצאתי מהדירה. התהלכתי ברחוב בזמן שהבטתי בכף ידי, החתכים שהיו שם מחלימים, כמעט ונעלמים לחלוטין.
הם הופכים לעוד צלקת, לעוד מזכרת מעבר שלי. ״את יודעת שאני אוהב אותך.״ שיט. לא שוב. האם אני חולמת? אני צובטת את עצמי מספר פעמים, אנשים נועצים בי מבטים וזה בהחלט מכעיס אותי.
״לא לימדו אתכם שזה לא מנומס לנעוץ מבטים באנשים שאתם לא מכירים?״ אני שואלת בזעם, ומתקדמת אל עבר הבניין שלי. אני פותחת את דלת הדירה שלי ומשתנקת בבהלה שאני מגלה שהיא ריקה.
אין שם דבר חוץ מפתק שמונח על הרצפה.
אני כבר הזהרתי אותך בעבר ולנטינה. את לא תהיי מאושרת, כל עוד זה תלוי בי. ולצערך הרב, את הבת שלי. אז את תלויה בי, צפי לפגיעה בקרוב מאוד. אבא.
אבא? לא. זה המפלצת.
אני מנסה לנשום עמוק, אני לא מצליחה. ההבנה מכה בי, תומאס לא ניסה להזיק לי, אני פשוט מטומטמת. הוא ניסה להזהיר אותי, הוא ניסה להזהיר אותי כל הזמן הזה!
אני עוצרת את התקף חרדה שעמד להגיע, ונאנחת בהקלה. הגיע הזמן לבלות כל רגע שנותר לי עם האנשים שאני אוהבת.
