״לפעמים המרדף שווה את זה, בוס.״
זה המשפט היחידי שאנדרו דוראן היה צריך לשמוע מכדי שהיא תהפוך לטרף והוא לצייד. המרדף התחיל, והוא משוכנע שהוא ישיג אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחייו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני קמה עם כאב ראש נורא. אני מרגישה כאילו מישהו חבט בראשי בחוזקה ולא הפסיק.
איפה אני? פאק! אלוהים. מה עשיתי? עם מי שכבתי? אני כזאת דפוקה! אני ממהרת לקום, אני משפילה את מבטי ונאנחת בהקלה שאני עדיין עם אותה השמלה מאתמול.
אני בוחנת את החדר המפואר בעיניי, ואוו. החדר הזה יותר גדול מכל הדירה שלי. תפסתי מיליונר אתמול במועדון?״בוניטה.״ אני מסתובבת בבהלה. ״מה אני עושה כאן?״ אני שואלת מבולבלת. ״אנחנו שכבנו?!״
״לא. אבל את בהחלט רצית את זה בלשון המעטה.״ אני מגלגלת את עיניי, ובוחנת את הפנטהאוז המרהיב. ״אתם לא גרים באחוזה?״ שאלתי מבולבלת. הדירה הזאת לא פחות מפוארת מאחוזה, פאקינג שיט.
״כן, אבל לא רציתי לקחת אותך לשם, אז הבאתי אותך לכאן.״ אני נראת נורא, בוודאות. אני ממהרת ללכת לשירותים. אנדרו דופק על הדלת ומושיט לי חולצה ובוקסר. ״באמת נראה לך שאני אלבש את זה?״
״השמלה לא נראת נוחה במיוחד, אבל לא רציתי להוריד לך אותה כי חשבתי שאולי תרגישי לא בנוח. אבל אם מתחשק לך להשאר בה.״ הוא משך בכתפיו. אלו הצדדים שאני אוהבת באנדרו, ובכן אוהבת זו לא המילה הנכונה.
אלו הצדדים שאני יותר סובלת אצל אנדרו.
יש את הצדדים הבלתי נסבלים, ויש את הנסבלים. אני לא מאמינה שהחרמן המהלך הזה באמת לא הוריד לי את השמלה. ״אני מופתעת שלא הורדת את השמלה שלי.״ אמרתי בכנות. ״אני לא מנצל בנות שיכורות ולנטינה. בטח שלא מפשיט אותן ללא האישור שלהן, אני אולי מניאק, אני לא מטרידן.״
״תשמע... זה נתון למחלוקת.״ הוא מגחך בזמן שאני הולכת לשירותים, אני מסדרת את עצמי מעט ולאחר כמה דקות נראית יותר טוב. הו, החולצה של אנדרו נוחה בהחלט, הרבה יותר מהשמלה שלי.
אני מכניסה את השמלה שלי אל תוך שקית, ואנדרו פותח את דלת השירותים. ״את סיימת נכון?״ הוא שואל עם עיניים עצומות, ואני מצחקקת. ״כן.״ הוא פוקח את עיניו, אני ניגשת אל הפח, מתכוונת לזרוק את מברשת השיניים שהשתמשתי בה. ״אל תזרקי את זה.״
״למה שלא אזרוק את זה?״ שאלתי. ״את לא יכולה לדעת מתי תבואי לכאן שוב, תשאירי אותה. למקרה שתחזרי.״ אלוהים, הוא כזה אידיוט. ״אתה תמיד עושה את זה?״ אני מניחה את מברשת השיניים שלי בחזרה ליד הכיור.
״עושה מה?״ הוא מביט בי. ״מביא לכאן בנות, ואחרי זה משאיר כאן פריטים שלהן? זה די קריפי בוס.״ עיניו סורקות אותי ואני מרגישה את גופי עולה באש.
״לא. אף אחד מעולם לא באה לכאן קודם כל, ודבר שני, את נראת פאקינג טוב בבגדים שלי.״ אני מגלגלת את עיניי, ומשתדלת לא לפרוץ בצחוק כשהוא מבליט את שריריו מול המראה. ״סתם מתוך סקרנות,״
״אתה תמיד כזה שחצן שמעריץ את זה עצמו? אתה מהאלה שקמים בבוקר ומסתכלים על עצמם בהערצה שעות מול המראה?״ זה מתאים לו, מאוד. ״תלוי על כמה שעות אנחנו מדברים.״ הוא נושק לזרוע שלו ואני פורצת בצחוק.
״יותר משעה?״ בבקשה שהוא לא יגיד כן. ״בדרך כלל זה שעה וחצי כשאין לי הרבה זמן.״ הוא עונה בעליזות. ״אתה גם כותב לעצמך מכתבי מעריצים?״ הוא חושב על זה לרגע. ״כמובן שלא,״ אני נאנחת בהקלה.
״אני הולך לכנסייה פעם בשבוע ומודה לאלוהים על כך שאני החלום של כל בחורה.״ אלוהים איזה אידיוט. ״אתה כזה דפוק!״ פרצתי בצחוק.
״אני דפוק שיכול לגרום לך להרגיש נפלא.״ הוא מושך אותי אליו, ונצמד אליי מאחור.
״את חתיכת זונה ולנטינה!״ הוא סטר לי. שוב, למה הוא ממשיך לעשות את זה? למה הוא מרביץ לי?
״מ-מה עשיתי?״ הדמעות מתפרצות ממני. ״את נישקת את חואן?!״ הוא שוב סוטר לי.
אני לא עשיתי את זה מרצון, הוא כפה את עצמו עליי. אבל אני לא מצליחה להוציא מילה.
הדמעות חונקות את גרוני.
אני מתנתקת מאנדרו בפתאומיות, הוא מסתכל עליי מבולבל. אלוהים, הפלאשבקים הארורים הללו הורגים אותי. ״אני מוכרחה ללכת.״ אני אפילו לא לוקחת דבר, פשוט בורחת מהדירה שלו.
אני כל כך דפוקה, הפלאשבקים האלו הורגים אותי מבפנים. הלוואי שיכולתי למחוק את העבר הזה ואת כל מה שבא איתו, הזכרונות, האנשים, הטראומה. הכל.
אני מתמוטטת על רצפת הרחוב, ומכאן אני רואה שחור בעיניי, אך מה שהכי עצוב זה שלא אכפת לי.
