פרק 21: זוכרת.

2K 107 30
                                    

נקודת מבט מתאו:

היא בסערת רגשות
אבל אני חייב להרגיע אותה!

אני מנסה להשחיל מילה ואי-אפשר..
היא דיברה על ההורים שלה זהו זה!
תפסתי את לחיה ונישקתי אותה.

"שוב?! למה לעזאזל שוב??" אמרה בקול רם וכועס, היא ניסתה לדחוף אותי אבל תפסתי שלא תתרחק.

"באמת מה לעזאז-" המשכה.

שמתי את ידי על לחייה וגרמתי לה להביט לתוך עיניי, לאחר מספר דק היא נשתקה והסתכלה רק על עיניי..

לאחר שניה היא התעלפה!!

"היי! קתרין?!" הרמתי את קולי..

לא עונה, לקחתי תטלפון שלי והתקשרתי לרופא הפרטי שלי.

---

קתרין עכשיו בחדר במיטה שלנו עם אינפיוזיה עדיין ישנה.
הרופא אמר שזה נגרם מטראומה.. ישר הבנתי שאם היא לא עברה טראומה אחרת אז זה על ההורים שלה.. אז סבתא שלה, אמא של אבא שלה, האשימה אותה במוות של אביה ואמה מאז קתרין התחילה לחשוב שזו האמת למרות שזו בכלל לא הם בחרו להגן על הבת שלהם והחליטו אם לחיות לבד או למות ביחד והם בחרו למות ביחד.

"לאאאא" קתרין צועקת וקמה במהירות משכיבה לישיבה.

"היי קטנה! הכל בסד-" ניסיתי להרגיע אך היא קטעה אותי.

"זו אשמתי!" היא צעקה.

"מ-" נקטעתי.

"בגללי! בגללי ההורים שלי לא פה! הם מתו בגללי!" אמרה באמונה מלאה.

בדיוק כמו כשהייתה קטנה, היא מאמינה שהיא הסיבה שהרגה את הוריה.

"לא! זה לא אשמתך.. זה לא אשמת אף אחד! השרפה הזו הייתה תאונה ואת יודעת את זה."
אמרתי בעצבים איך היא יכולה להאשים את עצמה?!

"זו אשמ-" קטעתי אותה ותפסתי את פניה הרטובות בדמעות שיביטו בי.

"שלא תעזי להגיד את זה קתרין אני נשבע לך אני לא צוחק! ההורים שלך מתו בשרפה שפרצה והחליטו למות ביחד מאשר שאחד מהם אישאר היחיד ששרד, אשמתך? ממש לא! אז אל תגידי את הזיוני שכל האלו לי או לעצמך או לאף פאקינג אחד! אני מובן?" אמרתי הכל בזעם על מילותיה.

היא שתקה ופשוט התפרקה.

היא התחפרה בתוך חזי כמשהו שיגן אליה ובכתה לא אמרה כלום.

ליטפתי אותה, ניחמתי אותה.

היא נרדמה.. עם דמעות יבשות על פניה נכנסתי אל המיטה וקירבתי אותה לגופי ונרדמתי גם אני כשהיא בידי.

***
נקודת מבט קתרין:

קמתי מאור השמש שהיה על עיניי אני מרגישה ידיים מחבקות את מותניי אך אני לא נרתעת כי אני מכירה את הריח הזה.

Control {1}Where stories live. Discover now