תומר-
״מה?!!!״
כן. זאת הייתה התגובה שלי שאבא שלי סיפר לי שחברה שלו עוברת לגור אצלנו. ולא רק היא, אלא גם הבת שלה. ממש כיף
״תומר, תירגע. כבר אמרתי לך שאני ושרית כבר רוצים לגור ביחד, ועכשיו אנחנו באמת מוציאים את זה לפועל.״
״באותו יום??״ הם לא אמיתיים באמת.
״טוב, תומר. תירגע, הם עוד שעה פה. ואני יותר מאשמח עם תתחיל לפנות את החדר שהפכנו אותו למחסן כדי שיהיה לירדן מקום משלה.״
מה הוא אמר עכשיו?
״מה?? אני לא מפנה שום חדר! מצידי שתישן באמבטיה אני לא מפנה את החדר של אמא!״
״טוב, אמא שלך כבר לא פה!. זה לא משנה! אנחנו נעביר את כל הדברים למחסן.״
אני פשוט לא מאמין!
איך הוא מסוגל להגיד טת זה בכלל?
״לא במשמרת שלי.״
אני אומר בכעס ויוצא משם.
ירדן-
אוקי, הגענו.
אנחנו עומדות מחוץ לדלת. אימי מחבקת אותי מעידוד.
הבית נראה יפה, יפה מאוד. הוא נותן מראה חמים וביתי. יש בריכה בחצר, אני כבר יודעת שאני הולכת להיות שם מלא.
אימי דופקת בדלת
שלוש נקישות
אחרי כמה שניות הדלת נפתחה
בחור עם שיער שטני ועיניים כחולות פותח לנו את הדלת,
גיא מחייך מאוזן לאוזן
״ברוכות הבאות בנות!״
אימי מחייכת הם מתקרבים אחד לשני ומתנשקים.
באמת? מול הפנים שלי?
אני מורידה את ראשי למטה במבוכה
הם מתנתקים אחד מהשני ואנחנו נכנסים לבית, הבית שהולך להיות הבית שלי מרגע זה.
אני עומדת בתוך הבית באמצע הסלון ובוחנת את הבית
כמו שהוא נראה מבחוץ הוא נראה גם מבפנים, חמים וביתי עם מלא רהיטים וקישוטים.
נקווה רק לטוב.
״תומר!״ גיא קורא בקול רם
״תומר בוא לפה! הן הגיעו!״ אז כנראה שככה קוראים לו.
״ אני מצטער, הוא קם עצבני היום.״
קם עצבני? טוב, יש לו למה, רק היום גילה שאנשים זרים עוברים לגור בבית שלו, באזור הפרטי שלו, גם אני הייתי מגיבה ככה.
״ירדן,״ גיא קורא לי מאחוריי.
״ החדר שלך נמצא בסוף המסדרון, אני מצטער אבל לא הספקנו לפנות משם את הדברים ו-״
״ זה בסדר,״ אני ממהרת להגיד ״אני יכולה לפנות.״
״אוקי. בהצלחה.״
״תודה״ אני אומרת, יותר נכון לוחשת.
ואני מתקדמת אל החדר החדש שלי.
תומר-
״ ירדן, החדר שלך נמצא בסוף המסדרון, אני מצטער אבל לא הספקנו לפנות משם את הדברים ו-״ אבי אומר והיא קוטעת אותו ״זה בסדר, אני יכולה לפנות.״
אנחנו עוד נראה.
אני שומע צעדים נכנסים לחדר שצמוד אל חדרי ודלת חורקת כתוצאה מפתיחתה.
אני מתקדם אל החדר של אימי, ורואה אותה עומדת עם גבה אליי ומתסכלת על התמונות המשפחתיות.
״אל תיגעי בזה.״
היא מסתובבת אליי בבהלה.
״הבהלת אותי.״
אני מתקדם אליה ולוקח לה את התמונה של אימי מידיה.
״אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט.״
״אבל חיטטת.״
היא מעבירה את שיערה אל מאחורי אוזנה ומורידה את ראשה במבוכה.
אני מתקדם אל הארגזים המבולגנים ומסדר אותם.
״היא הייתה יפיפייה, אני מצטערת.״ היא אמרה.
אני עוצם את עיניי בכאב.
״ היא דומה לך, מאוד אפילו.״ היא אומרת.
״ לעומת אבא שלך שאתם בכלל לא דומי-״
היא צוחקת ואני קוטע אותה ״את לא יכולה להישאר פה.״
היא השתתקה
״מה? אבא שלך אמר לי ש-״
״כן אני יודע מה הוא אמר לך, אבל זה לא הולך לקרות.״
אני קוטע אותה עוד פעם.
״לא יהיה לי איפה לישון....״
״תשני באמבטיה מצידי, את לא מפנה מפה כלום.״
אני אומר בקור ובאדישות ויוצא משם, משאיר אותה תוהה ובהלם.
