היי סליחה שנעלמתי💗💗
תומר-
כאבי ראש תקפו את ראשי בשנייה שנכנסתי לחדרי.
״למה אתה עוזר לי?״ היא שואלת בעייפות עם עיניים סגורות.
אני מסתכל עליה בשאלה. ״כשרק הגעתי לכאן, התנהגת אליי חרא. שנאת אותי. ועכשיו אתה נחמד אליי. למה?״ היא ממשיכה לשאול.
״ירדן את צריכה לישון.״ אני אומר. ״לא! תענה לי!״ היא אומרת בקול רם שיכורה.
אני נאנח ומסתכל ישירות אליה. ״אני לא שונא אותך וגם לא שנאתי...״ אני אומר ברכות.
היא פותחת את עינייה באיטיות ומסתכלת לי ישר בעיניים.
מה לעזאזל?
״תעזוב אותי.״ היא אומרת ומנסה להשתחרר מהתפיסה שלי. ״אני לא עוזב אותך עד שלא תקשיבי לי-״ ״אין לי למה להקשיב לך! אני לא רוצה לדבר איתך! לא רוצה לראות אותך! ולא רוצה לשמוע אותך!״ היא אומרת בעצבים, מושכת את ידה בחוזקה מידי ונכנסת לבית ספר.
אני מתיישב על המיטה כשאני מכופף עם ידי על ראשי. לא מצליח להשתלט על כאבי.
״אתה היית חייב להיכנס לחיים שלי ולדפוק אותם נכון! היית חייב! היית חייב להיכנס לי לראש ולא לצאת ממנו!״ היא ממשיכה להגיד. ואני לא מגיב.
״אני שונאת אותך.״ היא אומרת וממשיכה לבכות. ״אני שונאת את מה שאני מרגישה אלייך.״ היא אומרת.
פאק.
״ספרי לי מה קורה בתוך הראש שלך. את יכולה לבטוח בי.״ אני מניח את כף ידי על לחייה והיא נאנחת. ״אני פשוט... חושבת, על מה שיקרה. על העתיד,״ היא אומרת ועוצרת לחשוב. ״שלנו.״ היא ממשיכה.
״אני לא מפסיקה לחשוב, על זה שאתה עומד לעזוב, ואולי גם לא לחזור....״ את המשפט האחרון. היא אמרה בלחש.
״ירדן, שום דבר לא יקרה לי. אוקי?״ אני אומר בקול רך ומלטף את לחייה עם אצבעותיי
״אתה מבטיח?״ היא אומרת בקול שבור. ״מבטיח.״
אני לגמרי משתגע.
תגיד לי, למה פאקינג אכפת לך?!״ היא אומרת בקול רם.
״כי את פאקינג לא יוצאת לי מהראש!״ אני אומר בעצבים, צועד אליה ומתכופף לראשה,כך שאם אני מתכופף סנטימטר אני יכול לנשק אותה.
״את פאקינג הדבר היחיד שאני חושב עליו כל יום!״ אני ממשיך.
הו שיט.
ירדן-
תומר נכנס לחדר שלי באגרסיביות וסוגר את הדלת בטריקה חזקה שגרמה לי להיבהל. ״מה לעזאזל?!״ אני אומרת בבהלה. ״איתי ביקש את המצית שלו.״
״יש לו הרבה מצתים, הוא יסתדר בלי המצית הספיציפית הזו.״ אמרתי ולא מעזה להסתכל עליו.
״נו ירדן, אל תכניסי אותי לזה עכשיו פשוט תביאי לי את המצית המזויינת וזהו.״ הוא התחיל להתעצבן. מה לעזאזל עובר עליו?
״הנה,״ קמתי מהמיטה פותחת את המגירה ומוציאה משם את המצית ״הנה המצית המזוינת שלך, עכשיו קח אותה ותצא.״ אמרתי בכעס ומניחה את המצית בידו של תומר.
הוא החזיק את ידי ולא נתן לי ללכת. מסתכל עליי ולא עוזב. אני לא יכולה להיות קרובה אליו ככה, אני עוד אתפרק.
״תומר תשחרר,״ השפתיים שלו נחתו על שלי בחוזקה וקטעו את משפטי.
אנחנו מתנשקים בחוזקה ולא מפסיקים אותה.
הוא מחזיק את מותניי ומצמיד אותי לקיר, תובע אותי בשפתיו.
הוא גונב לי את האוויר, גורם לי לחוש במשהו מוכר משהו מנחם משהו נעים.
אנחנו מתנתקים מהנשיקה ומתנשפים כמו פראים.
״אני מרגיש משהו.״ הוא אומר מתנשף, אני רק מביטה בעיניו. ״גם אני.״ אני אומרת בשקט.
״אבל אנחנו לא יכולים. לא יותר.״ אני אומרת ומשתחררת ממנו. אני מסתובבת בגבי אליו והדמעות לא מפסיקות לרדת.
״לא. לא, אני לא אתן לך לעשות את זה.״ הוא לוקח את ידי ומסובב אותי בחזרה אליו.
״תומר-״ אני אומרת והוא מניח את ידו על פניי ומנגב לי את הדמעות. ״לא.״ הוא אומר ומביט בעיניי.
״את גורמת לי להרגיש דברים. כשהתעוררתי לראשונה בבית חולים הרגשתי ריקנות שלא אוכל להסביר אותה. אבל את... איך שראיתי אותך הריקנות עזבה אותי.״ הוא אומר ונשימתי נעצרה.
״אני לא רק רוצה אותך, אני צריך אותך. אני צריך אותך לידי. ואני צריך שלא תעזבי אותי.״ הוא אומר ואני מחזירה לו מבט.
״אני מבטיחה.״ אני אומרת והוא מחייך חיוך קטן.
הוא לוקח את פניי בשתי ידיו ומנשק אותי נשיקה עדינה וקטנה.
