ירדן-
יופי, אחלה דרך להתחיל את היום הראשון שלי בבית הזה.
מה אני אמורה לעשות עכשיו? להגיד לאמא שלי? להגיד לגיא?
אני לא יודעת מה לעשות!
איך בן אדם יכול להגיד להעיף בן אדם אחר כדי שלא יהיה לו מקום לישון?
הוא בהחלט שונא אותי.
תומר-
לא רציתי להשאיר אותה ככה, ללא מקום לשינה, אבל לא הייתה לי ברירה. היא לא הולכת לפנות שום דבר משום מקום, כל עוד אני חי.
״תומר! ירדן! בואו לאכול.״
באמת? עכשיו כל יום נצטרך לשבת ביחד לארוחות כמו משפחה אוהבת וחמה?
אני יורד למטה למטבח בחוסר רצון
ורואה את ירדן יושבת ליד אימה, ואת אבי יושב מולם.
״תומר חמוד, בוא תשב.״ שרית אומרת לי.
עיניי לא יורדות מירדן, היא נראית עייפה ותשושה.
אחרי שתיקה מביכה שהרגישה שנמשכת שעתיים, אבי שבר את השתיקה.
״אז ירדן, התאקלמת בחדר החדש?״
עיניי ישר מופנות לירדן, מחכה לראות מה היא תגיב.
״היא מרימה את ראשה אליו, ומביטה בי.
״כן,״ היא אומרת אחרי כמה שניות של תההיה.
למה היא מגנה עליי?
״ אני עדיין מסדרת את הדברים שלי, אבל כבר מרגישה בבית.״
״יופי אני שמח.״ אומר לה אבי
אני לא מבין
אנחנו יוצרים קשר עין לכמה דקות.
״תומר, איך הולך בלימודים? בכל זאת, שנה אחרונה שלך בתיכון.״ שרית שואלת אותי
אני מנתק את קשר העין שלי עם ירדן ומביט אל שרית
״הולך טוב, אני חושב..״
היא מחייכת אלי
והשתיקה המביכה חוזרת.
ירדן-
אחרי הארוחת ערב המאוד מביכה, אני חוזרת לחדר/ לא חדר שלי, ועומדת תוהה.
מה אני אמורה לעשות עכשיו?
טוב.
אני פשוט אשים את השק שינה הזמני שלי על הריצפה, עד שיגיעו ההובלות, לא אגע בכלום שלא שייך לי, ואלך לישון, נכון?
כן יאללה הכל בסדר
מחר נמצא פיתרון
אני נכנסת לשק שינה שלי ששכוב על הריצפה ונכנסת לשינה.
תומר-
אני עובר ליד החדר של אימי שעכשיו ירדן שוכנת בו.
אני רואה שהדלת סגורה אבל לא עד הסוף, ומחליט לפתוח אותה.
רק כדי לבדוק שהיא לא הוזיזה שום דבר.
אני פותח את הדלת ורואה את החדר.
הוא נראה אותו דבר, חוץ מהמזוודה שלה והשק שינה שלה שבריצפה. היא באמת לא נגעה בכלום.
אני רואה אותה שוכבת על הריצפה, בתוך שק השינה. אני לא יכול להגיד שלא כאב לי לראות אותה ככה שוכבת על הריצפה, כי זה כן.
אבל אני לא זז מהטענה שלי. שום דבר לא זז או יפונה מהחדר הזה.
אני סוגר את דלתה ומתקדם לחדר שלי.
