תומר-
כלום.
זה מה שאני זוכר.
שום זיכרון.
שום רגש.
סיפרו לי שאיבדתי את הזיכרון מפעולה צבאית. שהייתי שבוע בבית חולים, מורדם ומונשם.
איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?
אני שוכב במיטה שבחדר שלי ומביט לתקרה.
איך אני עובר הלאה מזה? בלי זיכרונות, בלי שום דבר שאני יודע על עצמי או על החיים שלי.
דפיקות נשמעו על דלתי. אני מתרומם לישיבה ״פתוח.״ אני אומר ודלתי נפתחת.
האישה מלמטה, שרית עומדת מאחוריה.
״תומר חמוד, הארוחת ערב מוכנה. אתה תוכל לקרוא גם לירדן?״ היא שואלת. אני מבין שירדן זאת הבת שלה, האחות החורגת שלי.
למה היא לא יכולה לקרוא לה בעצמה?
״בטח.״ אני אומר והיא מחייכת. ״אנחנו מאוד שמחים שחזרת אלינו.״ היא אומרת בשמחה. אני מחזיר לה חיוך קטן והיא יורדת בחזרה למטה. אני מתהלך לדלת של החדר של ירדן ונוקש פעמיים.
הדלת נפתחת וירדן עומדת מולי.
היא לבושה במכנס טרנינג כחול שיובש עליה נמוך עם חולצה קצרה שחורה בטן. שיערה הפזור נחת על גבה. פאק לא שמתי לב כמה היא יפייפיה.
הלב שלי לא מפסיק לדפוק כמו משוגע.
למה אני מגיב ככה לפאקינג אחותי החורגת?
כשהיא רואה אותי לשבריר שנייה מבטה היה עצוב ואז במהרה החליפה אותו לשאלה. ״אמא שלך קוראת לנו לבוא לאכול.״ אני אומר והיא מהנהנת. ״אוקי. אני כבר באה.״ היא אומרת בקול שנשמע כמו גמגום. אני מהנהן והולך משם.
מה לעזאזל עובר עליי?
****
כשאני יורד למטה בן אדם קופץ עליי ומחבק אותי.
״בן אדם אל תעשה לי את זה שוב!״ הוא אומר ונאנח בהקלה. אני לא מחזיר חיבוק.
הוא משחרר אותי ונאנח בעצב. ״אתה באמת לא זוכר? כלום?״ הוא שואל ואני מוריד את ראשי.
הוא נאנח שוב.
״ואתה?״ אני שואל. ״איתי אחי, החבר הכי טוב שלך.״ הוא אומר ואני מהנהן כהבנה.
״ראית את ירדן כבר?״ הוא שואל ואני מכווץ את עיניי לשאלה. ״מה זאת אומרת?״ אני שואל.
״היא דאגה לך כמו משוגעת. בחיים לא ראיתי אותה ככה.״ הוא אומר ועיניה נפקחות בהפתעה.
״באמת?״ אני שואל והוא מהנהן.
״טוב יאללה בוא, שרית הכינה את הקובה שלה. אתה מת עליו.״ הוא שם את ידו על כתפיי ואני נותן לו להוביל אותנו למטבח.
אחרי כמה דקות שכבר כולנו יושבים בשולחן ירדן יורדת ומתיישבת מולי. ליד שרית.
״סליחה על האיחור, הייתי חייבת לעשות משהו.״ היא אומרת ולא מעיפה מבט לעברי.
״הכל בסדר מאמי, שבי תאכלי.״ שרית אומרת בחיוך וירדן מגישה לעצמה אוכל.
***
ירדן-
אני לאט לאט מבינה שאיבדתי אותו.
אני שבורה ואכולה מבפנים. איך אני הולכת לגור איתו ולעמוד פנים שאנחנו אחים למופת?
איך לעזאזל אני עומדת לעשות את זה?
בארוחה הרגשתי את מבטו של תומר לא מפסיק להיות עליי. בוחן אותי בכל שנייה של עשייה.
למה? הוא לא זוכר כלום. הוא לא זוכר אותי.
״מה קרה לאמא שלי?״ תומר אומר ושובר את השתיקה. כל העיניים של כולם מופנים אליו. כולם בהלם מהשאלה שלו. כולל אני.
״ובכן. תומר. אמא שלך מתה מסרטן, לפני שלוש שנים.״ גיא מסביר. ״איך זה שלא מצאתי שום דבר עליה בבית? שום תמונה, שום אלבום...״ הוא אומר ומבטי יורד לצלחת. מרגישה אשמה מידי.
״אתה הורדת את כל הדברים של אמא למחסן, כדי שיהיה מקום לירדן לישון.״ גיא אומר. ״באמת?״ הוא שואל. אותי?
אני מהנהנת לאישור.
״אתם יכולים לספר לי על עצמי?״ הוא שואל.
״אתם יודעים... דברים שאני אוהב לעשות, זיכרונות מצחיקים או עצובים שחוויתי... דברים כאלה.״ הוא אומר וליבי נשבר.
״בטח.״ אימי אומרת בחיוך עצוב.
״אתה מאוד אוהב לצפות בכדורגל. הייתי מציק לירדן כל הזמן כדי שתבוא לראות איתך. הייתם רואים כל משחק ביחד.״ אימי אומרת ומבטו קפא עליי. ״אתה מאוד אוהב לצאת למסיבות, כל חמישי כמעט אני ואתה היינו יוצאים להנות, לשכוח מכל הדברים הרעים.״ איתי אומר וחיוכי מתגלה.
״יום אחד כשהיינו בני 13 ניסינו להתפלח למסיבה למבוגרים. הכנו תעודות מזהות לבד, כמו איזה סתומים הדבקנו תמונות שלנו עם דבק סטיק. וישר תפסו אותנו כשניסינו להיכנס. גיא כל כך כעס עלינו באותו זמן שאני זוכר שחשבתי שעומד לצאת לו עשן מהאוזניים.״ איתי מספר וכולם צוחקים.
״כן אני זוכר את זה...״ גיא אומר.
מבטו של תומר נוחת עליי, מחכה לי לספר גם משהו. אני נושמת עמוק.
״ יש לך מין מקום סודי כזה, שהיית הולך לשם עם אמא שלך. ואחרי שהיא נפטרה בקושי היית הולך לשם. אבל היית הולך כל להירגע. זה היה המקום הבטוח שלך. המקום לשכוח מכל הצרות שלך, מהזיכרונות העצובים שלך. יום אחד לקחת אותי לשם והבנתי למה.״ אני מספרת לו.
מבטו עדיין לא זז ממני.
״אני אשמח שתקחי אותי לשם יום אחד.״ הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן. ״בטח.״
״אני זוכר את המקום הזה. היינו עושים שם כל הזמן קמפינג ופיקניקים. היית מת על זה. על הטבע, על הנחלים.״ גיא מסביר.
תומר נראה מוזר. כאילו הוא רב עם עצמו בראש.
הוא לפתע קם מהכיסא ולא מסתכל על אף אחד. ״סליחה.״ הוא אומר והולך משם.
