ירדן-
עבר שבוע מאז שתומר חזר לבסיס. השעה 23:34 בלילה, ואני יושבת במיטה וקוראת ספר. לפתע הטלפון שלי מצלצל והשם של תומר מופיע על המסך. אני ממהרת לקחת את הטלפון ולענות. ״הלו?״ אני אומרת בהתרגשות. ״היי...״ הוא עונה בקול שקט. ״הי..״ אני אומרת. ״הכל בסדר?״ אני שואלת. בדרך כלל לא נותנים להם להיות בטלפון ולדבר בטלפון בשעה כזו. ״כן... רק רציתי לשמוע את הקול שלך.״ הוא אומר ואני מחייכת חיוך קטן.
אני נאנחת בשמחה, ״אז מה קורה?״ אני שואלת בקול קטן. ״מה איתך?״ הוא שואל ומנסה להעביר את השאלה אליי. לא רוצה להגיד לי את האמת. ״אני שאלתי קודם.״ אני אומרת והוא מגחך. ״אני בסדר... אל תדאגי לי.״ הוא אומר ואני נאנחת. ״איך אני לא אדאג?״ אני שואלת והוא שותק.
אחרי שתיקה של כמה זמן, הוא לפתע מדבר. ״הי.. אני יודע שזה אולי לא נכון להגיד כרגע, עם המצב,״ הוא אומר ואני מבינה שהוא מדבר על רוני.
״אבל... אני אוהב אותך.״ הוא אומר ונשמתי נעצרה. ״אני יודע שזה לא פייר, והמצב המעצבן הזה נוראי, ואני יודע שהכל בגללי ולא הייתי צריך לעשות את זה. במיוחד לא כדי להעביר את הרגשות שלי אלייך.״ הוא מתוודה. ואני עדיין לא מגיבה. ״אני מצטער. ואכפת לי ממך כל כך.״ הוא אומר בקול שבור שנשמע כאילו בוכה.
דמעות יורדות בעיניי, ״גם אני אוהבת אותך.״ אני אומרת ומושכת באף. ״א.. אני... ירדן... קלי-.. טה..״ הוא נשמע קטוע. ״תומר?״ אני שואלת והשיחה מנתקת.
אני מבינה שהוא נכנס לפעולה שלהם. ואני רק מתפללת שיצא בחיים, וששמע שאני אוהבת אותו..
********
״ירדן קומי! ירדן קומי עכשיו!״ אני שומעת בעמעום קול. אני פוקחת את עיניי ומתיישבת. ״מה?״ אני שואלת בלחש. ״קומי! הולכים!״ אימי הנמרצת צועקת ואני ממהרת לקום מהמיטה ולרדת למטה. ״מה קורה!?״ אני שואלת לא מבינה, אימי עוצרת ומסתכלת עליי עם דמעות בעיניים. ״זה תומר. הוא נפצע הוא כרגע בבית חולים, בואי.״ היא אומרת ושמה עליה את התיק. אני קופאת במקום.
דמעות עולות בעיניי.
אוי לא.
אני ישר ממהרת ויוצאת אחרי אימי.
אחרי שהגענו לבית חולים אני ואימי ניגשות למזכירה. ״הי, תומר כהן, את יכולה להגיד לי בבקשה איזה חדר הוא?״ אימי אומרת במהירות והמזכירה מחפשת מידע במחשב שלה.
״הנה, תומר כהן, נכנס כרגע לטיפול נמרץ. חדר 317 קומה 3״ היא אומרת ואני ואימי ממהרות למעלית. כשהגענו לחדר אני רואה את איתי כבר יושב במספסל שמחוץ לחדר. ״הי.״ אני אומרת והוא מתרומם אלי ומחבק אותי חזק. הדמעות שלי יוצאות מעצמן.
״הוא יהיה בסדר, אני יודעת את זה.״ אני אומרת ומנסה להירגע. ״הוא חייב להיות בסדר.״ הוא אומר ואנחנו מתנתקים מהחיבוק. ״כמה זמן אתה פה? למה אתה לא בפנים? מה מצבו?״ אני שואלת כמה שאלות במהירות ואיתי שם את ידיו על כתפיי כדי להרגיע אותי. ״תירגעי... הוא נכנס לטיפול נמרץ, לא נותנים להיכנס עדיין.״ הוא אומר ומושיב אותי לידו.
״יודעים..? מה.. מה קרה לו?״ אני אומרת בגמגום תוך כדי הבכי.
״לא, לפחות לא לי. אבל יגידו לנו, הכל בסדר.״ הוא אומר ואני נאנחת בעצב.
