ירדן-
עבר יותר מידי זמן... ניסיתי כמה שיותר להמשיך הלאה. גם שבכלל לא רציתי, פשוט הכרחתי את עצמי. במשך כל החודשיים האלה מאז שתומר התגייס הוא לא חזר הביתה...
הוא תמיד היה שולח לפה את איתי חבר שלו, כדי שיבדוק מה איתי. התקרבנו אפילו. הוא תמיד איכשהוא פה, אין לי מושג איך הוא תמיד נכנס אבל הוא פשוט תמיד פה. זה לגמרי הניחום היחידי שלי שתומר לא פה.
אני ויונתן עדיין ביחד. וכמובן שאיתי לא אוהב את זה בכלל, תומר ממש הרעיל אותו על זה.
זה ממש מעצבן.
אני ממש מתגעגעת אליו, ואנחנו בקושי מדברים. איתי הוא הקשר היחידי בינינו שהוא בצבא.
פעם בשלושה ימים יש לו שעה אחת בלילה שבה הוא יכול לדבר עם אנשים בפלאפון ולהתעדכן. ואני תמיד מוצאת את עצמי יושבת מול הטלפון ומחכה. רק מחכה להודעה ממנו. לפעמים הוא מתקשר או שולח הודעה ולפעמים לא. ואני מבינה את זה, יש לו עוד אנשים לדבר, אני לא רוצה לבזבז לו את כל הזמן שיש לו.
מאז הדיבור האחרון שלנו, שהיה לפני כמעט שלושה שבועות, לא דיברנו בכלל. ואני ממש דואגת לו. איתי הסביר לי מלא פעמים שזה יכול לקרות ולא לדאוג. אני עוד מנסה להתרגל אבל זה קשה לי.
״מה יש לך?״ איתי שואל אותי, עומד מאחוריי שאני יושבת על כיסא הבר עם ראשי על השולחן.
אני מתרוממת אליו והוא עומד מאחוריי האי שמולי. ״אני פשוט עייפה זה הכל..״ אני אומרת בקול חלש ועייף. ״אני דואג לך, את לא נראית במיטבך כבר המון זמן.״ הוא אומר במבט מודאג. אני מחייכת חיוך קטן לשמע דבריו ״אני בסדר, באמת. אתה לא צריך לדאוג לי.״ אני אומרת וכמה שניות אחרי, דלת הבית נפתחת ונטרקת.
אימי נכנסת עם שקיות הסופר הביתה ומניחה על השולחן. ״איתי חמוד, אתה יכול לעזור לי עם השקיות מהאוטו?״ היא שואלת ואיתי ישר מגיב לחיוב. ״בטח, שבי תנוחי, עליי.״ הוא אומר וקורץ.
אני מגחכת.
״לכבוד מה כל הקניות האלה אמא?״ אני אומרת כשאני רואה כמה דברים היא קנתה. ״אה! שכחתי להגיד לך. תומר חוזר היום הביתה, הביאו לו יומיים חופש, אז החלטתי לכבוד זה לעשות ארוחת ערב.״ היא אומרת בקול נרגש וגופי קופא.
״באמת?״ אני שואלת, עדיין בהלם. ״כן! הזמנתי כבר את ליה גם שתבוא! שנהיה כולם ביחד, כמובן גם איתי יהיה, ותגידי גם ליונתן שיבוא!״ אימי הנמרצת אומרת. ״אוקי...״ אני אומרת בקול חלש.
אני הולכת לראות היום את תומר. אחרי חודשיים שלא
