תומר-
אני טורק את דלת הלוקר שלי ומכניס את הציוד שלי ללוקר, הטלפון שלי מתחיל לזמזם בתוך הכיס שלי.
אני מוציא אותו מהכיס והשם של אבי מופיע במסך.
אני עונה לו, ״ הלו? אבא?״ אני שואל ״תומר, תביא את ירדן, שרית התעוררה.״ לקח לי שנייה לעקל את מה שאמר.
שרית התעוררה.
״אוקי,״ אני אומר, ולא חושב פעמיים. רץ לירדן.
ראיתי אותה מקודם מדברת עם חברה שלה ליד הקפיטריה. אני הולך לשם בהליכה מהירה, וקולט את גבה. אני מתקדם אליה מחזיק את ידה ולוקח אותה משם במהרה.
״תומר?״ היא שואלת ״מה לעזאזל?״ היא שואלת בעצבנות ״אמא שלך התעוררה.״ אני אומר ואנחנו ממשיכים ללכת. ״מה?״ היא שואלת בתדהמה, אני מסובב את ראשי אליה ומבטה מופתע ועיניה עם דמעות בעיניים.
אנחנו יוצאים משער בית הספר ונכנסים למכונית שלי. ״איך אתה יודע?״ היא שואלת כשאנחנו מתחילים בנסיעה ״אבא אמר לי.״ אני אומר.
״אומיגד.״ היא אומרת בשוק ואני לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים.
חיוכה מתרחב והיא נשענת על חלון הדלת.
נראית מאושרת מתמיד.
ירדן-
אמא שלי התעוררה. אחרי שבוע, היא התעוררה.
השבוע שהרגיש שנים. השבוע הכי כאוב שלי.
ההקלה הגיעה.
כשנכנסתי לחדרה של אימי, ישר קפצתי עליה ונישקתי אותה.
היא לא נראת טוב בכלל. גיא היה איתה בכל השבוע הזה ולא עזב אותה לרגע. הוא לא עבד, ולא חזר הביתה בכלל.
אני לא עזבתי לשנייה את אימי, לא הפסקתי לדבר איתה, ולספר לה את כל מה שקרה בשבוע המטורף הזה, שהיא הייתה חסרה.
תומר וגיא יצאו מהחדר ונתנו לנו להישאר לבד.
עבר שעה מאז שאנחנו פה. הדלת של החדר נפתחת ורופא מופיע שם.
״היי שרית. איך את מרגישה?״ הוא אומר בחיוך
״אני מרגישה טוב.״ היא אומרת, ואני לא מפסיקה לחייך.
״טוב, אז אחרי שהתעוררת אנחנו מאמינים שכבר מחר נוכל לשחרר אותך.״ הוא אומר, ואני נאנחת בהקלה. ״באמת?״ אני שואלת והוא מהנהן.
אני מסתובבת לאימי ומחייכת חיוך ענק. ״תודה דוקטור.״ אני אומרת והוא יוצא .
אני ותומר מחליטים אחרי כמה שעות שאנחנו בבית חולים לחזור הביתה.
מחר אמא שלי משתחררת. אני רוצה לארגן קצת את הבית, שתחזור לבית נקי ומסודר.
כשאנחנו מגיעים הביתה אני מקבלת טלפון מיונתן.
״הלו?״ אני שואלת ״ירדן? היי זה יונתן...״ הוא אומר ואני צוחקת. ״כן, אני יודעת.. מה קורה?״ אני שואלת ״מה איתך? היית בבוקר בבית ספר ואז נעלמת, דאגתי. חשבתי שקרה לך משהו..״ הוא אומר ואני מחייכת. הוא חמוד שהוא דואג לי.
אני מרגישה שמישהו צופה בי, אני מסתובבת ורואה את תומר נשען על קיר המטבח. הוא רק מביט בי, שורף אותי עם המבט שלו.
״אני בסדר.״ אני אומרת, ולא מורידה את מבטי מתומר. למה לעזאזל הבטן שלי משתגעת כשאני מביטה בו?
״יופי, אני שמח.״ הוא אומר.
״אמא שלי התעוררה היום! עומדים לשחרר אותה מחר, זה למה הלכתי באמצע.״ אני אומרת בשמחה.
״באמת? ירדן, אני ממש שמח.״ הוא אומר, ומבטי יורד לריצפה ואני מחייכת.
״תודה. באמת.״ אני אומרת, ותומר מגחך בזלזול והולך משם.
מה לעזאזל עובר עליו?
״אני באמת חייבת ללכת. אני צריכה לנקות. נתראה מחר.״ אני אומרת, ולפני שאני מנתקת אנחנו מברכים לשלום.
תומר-
הוא מתנהג כאילו הוא דואג לה. וזה פאקניג מחרפן אותי.
היא מחרפנת אותי.
היא פאקינג משגעת אותי.
אני מרגיש משהו, שאני לא יכול להסביר. אני לא יודע מה אבל אני יודע שזה משהו.
וכל פעם שאני רואה אותם ביחד הלב שלי מתכווץ ודמי רותח.
הוא בן זונה מזדיין ואני חייב להרחיק אותה ממנו.
זה לא תפקידי לעשות, וגם אין לי את הזכות לעשות את זה. אבל אני לא יכול לשבת בשקט ולתת לו לפתות אותה ולזיין אותה, פאק.
כשהיא דיברה איתו בטלפון זה הרתיח אותי. איך שהיא חייכה אליו, שהיא צחקה ממנו. לעזאזל, אני רוצה להיות זה שהיא צוחקת ממנו ומחייכת אליו.
אני רוצה אותה.
אני פאקינג רוצה אותה.
וזה אסור.
זה פאקינג אסור.
