תומר-
השעה 7:30 בבוקר.
לא ישנתי כל הלילה, לא הצלחתי להירדם, בגלל כל המחשבות שהשתלטו עליי.
כמו למשל, למה לעזאזל אכפת לי מירדן? אם היא אוכלת, אם היא ישנה טוב בלילה...
אולי בגלל שבגללי היא צריכה לישון על הפאקינג ריצפה.
אולי אבא שלי צודק, והגיע הזמן לעבור הלאה...
אולי אני באמת צריך להעביר את כל הדברים של אמא למחסן?
אני יודע שאני צריך, אני פשוט לא יכול, ואני גם לא יכול לחיות עם העובדה שירדן סובלת בגללי.
לעזאזל, אני לגמרי יוצא מדעתי.
הילדה הזאת משגעת אותי סופית.
אני צריך לתפוס ממנה מרחק ומהר.
אני מנער את מחשבותיי ויורד למטבח, כמו כל בוקר. מכין לעצמי קפה ויושב על כסא הבר שבמטבח.
אני שותה את הקפה ושומע צעדים שבאים לכיווני.
אני מסתובב, ורואה את ירדן.
היא לובשת ג׳ינס כחול נמוך, עם חולצת שחורה בטן של בית ספר, שיערה אסוף לקוקו מתוח עם צמה.
אם אמרתי שבפעם היא הייתה נראית יותר יפה מתמיד, אז עכשיו היא נראית ככה.
אני חייב לנער את מחשבותיי מאחותי החורגת ומהר.
״אמא שלי לא מרגישה טוב, אני אכין לנו את האוכל...״ היא אומרת תוך כדי שהיא מוציאה מצרכים מהארון והמקרר.
״היא בסדר?״ אני שואל
״כן.. כן.״ היא אומרת, אבל נראה שהיא יותר אומרת את זה לעצמה.
היא ממשיכה להכין את הכריכים ואני עוצר אותה.
״זה בסדר... אני יכול לקנות לי משהו בקפיטריה.״
״האמת, שאמא שלי הכריחה אותי במיוחד להכין לך אוכל לבית ספר...״ היא אומרת בחוסר רצון.
״באמת?״
״באמת.״
אני ממשיך לצפות בה מכינה את הכריכים.
״אתה בוהה.״ היא אומרת תוך כדי שהיא לא מורידה את עיניה מהאוכל.
אני מוריד את ראשי, ומסתכל על הספל קפה שאני מחזיק בידי.
היא מסיימת להכין ומושיטה לי את הכריך שהכינה לי.
״תודה.״ אני אומר, והיא מחזירה לי בחיוך קטן.
אנחנו יוצאים מהבית ונכנסים למכונית שלי.
ירדן-
חנינו מחוץ לבית ספר ויצאנו מהאוטו.
כל אחד הלך לכיוון שלו.
שיצאנו מהאוטו כל העיניים היו עלינו עוד פעם. באמת שכבר נמאס לי מזה
אני נכנסת לכיתה ולא רואה את ליה.
אני מתקשרת אליה.
״הלו״ היא אמרה
״מה קורה?״
״בסדר מה איתך?״
״איפה את?״ אני שואלת
״בשירותים.״
״טוב אני באה.״
אני מנתקת את הטלפון ומתקדמת אל עבר השירותים.
אחרי כמה שניות של הליכה אני מרגישה שמישהו הולך אחרי
״היי לוי!״
אני מסתכלת מאחורי ורואה את יובל
״היי....?״ אני אומרת לא מבינה
״מה קורה?״
״בסדר....״
הוא מתקרב אליי
״איך את מרגישה?״ הוא אומר בחיוך זדוני
״טוב....״
״בואי ניגש לעניין....״
אני מסתכלת עליו בשאלה
״את מהזונות שאוהבות את זה אלים ומתחנות שיקרעו להם את התחת במיטה?״
הוא מתקרב אליי עוד יותר ומלטף לי את התחת
אני קופאת במקום ולא יודעת מה לעשות.
״אני לא יודע לגביה אבל אני מאוד אוהב את זה אלים״ קול מוכר אמר ונמצא מאחוריי
אני מסתובבת ורואה את תומר מושך את יובל על הקיר וחונק אותו.
״ואני גם שנייה מלשנות את הצורה של הגוף המסריח שלך לצמיתות, חתיכת בן זונה מזדיין. תתנצל בפניה״ תומר אומר בזעם
״אני מצטער״ יובל אומר בפחד
״אני סולחת!״
תומר לא משחרר ממנו וממשיך לחנוק אותו
״אמרתי שאני סולחת! תשחרר אותו!״
תומר משחרר את אחיזתו מהצוואר שלו בבת אחת, ויובל מתמוטט על הריצפה ומתנשף
בתנועה מהירה תומר תופס את ידי ולוקח אותי לתוך כיתה ריקה.
הוא טורק את הדלת
״את בסדר?״
״כן.. אני די רגילה לזה״
״מה זאת אומרת? פאק, את לא צריכה להתרגל להטרדות מיניות״
אני מסיתה את עיני למטה ושותקת
״זה קורה לך הרבה?״ הוא שואל בקור צרוד
״אני ממש לא עומדת לנהל איתך את השיחה הזאת״
אני באה לצאת מהכיתה, אבל תומר חוסם את הדלת.
״תעני על השאלה..״
״תפסיק להיות בפוזה הזאת של הגיבור, אני פאקינג מסתדרת לבד!״ אני צועקת עליו
״ראיתי איך הסתדרת, קפאת במקום״
״אתה לא יותר טוב ממנו, במיוחד לא ביחס שלך כלפי״
״אני אף פעם לא אמרתי שאני טוב״
״אז למה התערבת?״ שאלתי בכעס תוך כדי שאני מתקרבת אליו, והפנים שלנו קרובים עד כדי נשיקה.
״כדי להכעיס אותך״ הוא אומר אחרי כמה שניות של שתיקה.
״כן נכון. כדי להכעיס אותי.״ אני מתרחקת ממנו ומשאירה אותו בכיתה לבד.
