אוגדן סיפורים (Octo3112)

לב זהב

העולם היה חשוך סביבי, סוג של אפלה חשופה שאין מנוס ממנה.

הושטתי יד אחת וצבטתי את המציאות בין שתי אצבעות, מתענג לרגע על המרקם העדין שלה לפני שמשכתי בחוזקה.

הגחתי מתוך גזע עץ רחב בצבע חום עמוק, מיד הסתובבתי וטפחתי עליו בחיבה. "תודה רבה." והמשכתי בדרכי.

בעודי הולך שלפתי מכחול וציירתי עננים בשמיים, הם בהחלט הוסיפו אווירה נעימה לפארק. הבטתי מסביב, בוחן את האנשים שנפל במזלם להיות בנוכחותי.

זוג מבוגר על ספספל, האישה מאכילה יונים בעוד הגבר מחזיק את ידה בעדינות. שלושה ילדים משחקים תופסת בין העצים, אחת מהם עם שער אדום כלהבה תפסה את העיניים שלי לרגע. שני צעירים על מחצלת פיקניק, חולקים תפוז זהוב בניהים.

לבסוף עיני נחו על בחור צעיר שישב לבדו על ספסל מרוחק, עיניו היו כהות ופנו השמימה, שערו קצר וריסיו ארוכים, צעיף משובץ עטף את צאוורו כנגד הצינה הקלה של שעות אחר הצהריים, צלקת קטנה על אפו הייתה הפגם היחיד.

בצעד אחד נוסף ניגשתי אליו, כולי מלא חיוכים.

"אחר צהריים טובים לך, לא יכולתי שלא לשים לב שאתה מסתכל למעלה. ותהיתי לעצמי, האם איבדת שם דבר מה?"

לרגע הבחור הצעיר הביט בי בהפתעה, "אני מניח שלא," הוא השיב לבסוף בקול נעים, "פשוט חשבתי שהעננים יפים היום."

הרגשתי את הסומק עולה בלחיים שלי, "תודה רבה." הטתי אליו את ראשי בחיבה, "אבל באמת שהם היו עבודה חפוזה. לכבודך אכין אחד מפואר יותר!" אמרתי והפעם במקום המכחול שלפתי אזמל באורך שתי אצבעות. מיד התחלתי במלאכת הגילוף, אמנות מדוייקת שדורשת ריכוז רב, לכן הרשתי לעצמי רק מבטים חטופים לראות את עיניו נפערות בפליאה, היו לו בהחלט פנים נאות עם עצמות לחיים טובות.

הושטתי לו את התוצר המוגמר של מלאכתי, ענן מגולף בצורת טירה.

בראש המגדל הגבוה ביותר בטירה עמד נסיך עטוי גלימה ולראשו כתר, מבטו נישא לשמיים מעליו.

"האם תואיל לקבל מתנה זאת?" שאלתי והוא רק הנהן בראשו, מושיט יד ארוכת אצבעות וחפן את הענן ביריאת קודש.

"אני רואה שמתנתי מוצאת חן בעיניך, וטוב שכך. אך אחפוץ במתנה בחזרה כמובן, החלפה שוות ערך." חייכתי אליו.

"הו, ומה אתה רוצה בתמורה אם כך?" הוא אמר עם בבת צחוק בקולו.

הרגשתי את הלב שלי מפרפר בחזי לרגע והתענגתי על התחושה הנפלאה הזאת.

"צ'לו הוא כלי נגינה גדול מדי ככל הנראה, על כן אצטרך להסתפק בכינור." שיתפתי איתו, מרים יד עטויית כפפה לבנה ללטף את לחיו ברכות, הוא נרתע מהמגע שלי.

"ובכן, אין ברשותי כינור. תצטרך לבחור במשהו אחר."

"לא, כינור בהחלט יתאים." תפסתי בידי המושטת את סנטרו, מפנה את מבט עיניו הכהות אלי. עכשיו היה בהם ניצוץ של פחד שהוסיף טעם נהדר.

משכתי אותו אלי מהספסל, טירת הענן המגולפת נופלת לקרקע. הצמדתי אותו אלי קרוב, מרגיש את חום גופו, מעביר את ידי בעדינות במעלה זרועו עד הכתף ואז חזרה אל פרק כף היד.

הרגשתי את השרירים שלו נמתחים מתחת לעור, נאבקים בחוסר אונים כנגד האחיזה שלי.

בעדינות יתרה הרמתי את האזמל אל שולי חולצתו, גוזר אותה באיטיות וחושף את הבד דמוי התחבושת שעטף את החזה שלו. באבחה חדה של האזמל הסרתי ממנו גם את פיסת הלבוש הזאת, משחרר זוג שדיים שהיו כלואים מתחת.

האזמל שלי המשיך בריקוד לצליל מוזיקה בלתי נשמעת, משאיר אותו ערום כביום היוולדו.

"המממ, עצמות הירכיים מעט רחבות יותר מהמצופה אבל הם עדיין יקימו את מטרתן נאמנה" מילמלתי לעצמי.

האזמל המשיך בעבודתו, פושט את העור מעליו. כאשר היה ערום באמת עזבתי את האזמל ושלפתי כלי חדש, זוג מספרי שנהב עדינים.

התחלתי מלגזור את הגידים הארוכים של הרגליים, ואז גוזר את שאר גידי הגוף ובעדינות מניח אותם בצד על מנת שאוכל להשתמש בהם מאוחר יותר.

עזבתי גם את המספריים ומשגתי סכין ארוכה מבין קפלי חולצתי והחלתי במלאכת הפרדת השרירים והשומן מן העצם.

כשגם מטלה זאת מוצתה, הסכין נינטשה ואת מקומה החליפו צבתות מוזהבות. עצמות האגן והצלעות הרכיבו את הגוף, עצמות הידיים את הגשר, חלק מהגידים נקשרו לעצמות הרגליים על מנת ליצור את הקשת והשאר נקשרו לכלי כמיתרים.

החזקתי את הכלי המלוטש בזרועותי והבטתי אל עבר ערמת הבשר והאיבריים הפנימיים שעדיין נחה על הרצפה, במחי ידי הם נעלמו, משאירים רק את ליבו.

הרמתי אותי ברכות של אם המחזיקה את בנה והנחתי אותו במרכז הכלי.

אה, איזה פאר והדר, אכן מדובר בכלי הראוי לאמנים הגדולים ביותר.

הבטתי בכינור העצם בערגה.

הנחתי אותו בשקע כתפי, מרים את הקשת בידי.

עצמתי את עיני, לקחתי נשימה עמוקה מהעולם שסביבי, שואב אותו לתוכי, תמונות ריצדו אל מול עיני הסגורות, תמונות של חייו של אדם שעכשיו היה כינור.

במשיכה של הקשת ניגנתי צליל אחד גבוה.

ושקעתי חזרה למקום ממנו באתי.