צפיתי בה בזמן שהיא דילגה באוויר, הצמה הארוכה שלה מתנופפת מאחוריה והסרט הקטן שהיא קשרה בקצה שלה מצליף באוויר. היא לבשה מכנסיים רחבים שהגיעו עד מעל המותן שלה והתנופפו גם הם באוויר, חולצה קצרה כל כך שהיא אפילו לא הגיע עד לקו הגבוה של המכנסיים אלה השאירה חלק קטן מהעור שעל הבטן שלה חשוף לרוח הקרה.
היא עשתה דילוג נוסף והסתובבה עם הידיים פשוטות לצדדים. נעמדת על שום דבר בגובה עשרים מטר.
היא הסתכלה למטה ונופפה אלי, מחייכת את החיוך הרחב שלה.
חייכתי חזרה אבל לא נופפתי, הידיים שלי היו תפוסות.
צלעתי עם הקביים שלי קדימה והעפתי מבט מהיר מטה, אל הגדם של הרגל שמעולם לא הייתה לי.
לרוב האנשים לא ניתנת האפשרות לעוף כלל, אבל לי היא ניתנה ולא הייתי מסוגל. מה עדיף לא לדעת שלעוף זאת אפשרות או לדעת אבל לא להיות מסוגל לעשות זאת?
הרמתי במהירות את ראשי וחייכתי אליה שוב, היא בתורה התכופפה והצביעה ימינה, הנהנתי אליה באישור והמשכתי בצליעה שלי.
אפילו כשהיא לא עפה היא הייתה הדבר הכי יפה שהעיניים שלי נחו עליו מעולם. היא עמדה בפיסוק קל ונשענה על אדן החלון עם המרפקים שלה, מניחה את הסנטר שלה על הידיים ומביטה החוצה.
"איך זה שם למעלה?" שאלתי אותה ולמרות שהיא לא הסתובבה ראיתי את העווית בלחיים שלה שמעידה על חיוך.
"זה מדהים, הנוף, הרוח, אי אפשר באמת לתאר את זה" עכשיו היא קמה והסתובבה אלי, הצמה שלה עוברת כמו גל באוויר "אולי יום אחד כשאני אהיה טובה מספיק אני אקח אותך איתי" היא חייכה אלי את החיוך הזה שלה, החיוך שהאיר את היום שלי כל פעם מחדש.
"אולי, יום אחד" השבתי בתקווה , כן תקווה, היא הייתה התקווה שלי.
YOU ARE READING
אוגדן סיפורים (Octo3112)
Short Storyזהו אוסף סיפורים קצרים אני רוצה להודות לCrazy fangirl @user730220124704 שבגלל שהיא הקפיצה לי התראה היום החלטתי לפתוח את הספר הזה בווטפאד. בגדול אני בעיקר מעלה את הכתיבה שלי לאתר בשם עיר הספרים תחת השם Octo3112 אפשר למצוא את הפרופיל שלי בקישור הבא...
