חטאתי, ביצעתי פעולה שנאסר לעשות בצו האלוהים ולכן אני נענש על חטאי.
קודם לכן, כאשר העונש החל, חשתי בזעמו ובחרון אפו של האלוהים מקרוב, הייתי נתון בידו של אל זועם והתחננתי על חיי.
הוא החליט לרחם עלי, והרחמים הללו היו הסיבה היחידה שעדיין הייתי בין החיים. אם אלו אכן היו רחמים, כיוון שעכשיו הייתי כלוא בכלוב מתכת קטן, יכולתי לקחת פסיעה אחת לצד ואז הייתי מגיע לקצה או שני פסיעות קדימה לפני שנתקלתי בסורגים הקרים.
כרגע השתופפתי בפינת הכלוב, מנסה לברוח ממבטם החד של שני השומרים שהוא הציב עלי, הם שניהם פסעו מסביב לכלאי, נפילים שנשלחו על ידי האל על מנת להשגיח שלא אמלט מעונשי.
שניהם הילכו על ארבע, הטפרים שלהם מוסתרים אבל ידעתי שכל אחד ארוך כמו רגל אחת שלי וחד כתער, הניבים בפיהם היו רבים ומאיימים ועיניים הבריקו לעברי כאשר האור השתקף בהן. אך הם לא היו זהים, אחד מהם היה בצבע השקיעה ופסים של להבה בהקו עליו, עם כל צעד שעשה סביב כלאי דמיינתי את גחלת הגיהינום רושפת תחתיו, מחכה לי. השנייה הייתה היפוכו המוחלט, בעודו מסתובב הלוך ושוב סביבי ולוטש בי מבטים תזזיתיים היא נשארה ישובה, עיניה לא משות ממני אף לא לרגע קט, היא הייתה לבנה וטהורה והרגשתי שהמבט שלה חודר עמוק אל תוך נשמתי, פורס את כל עוונותי לרווחה לפניה.
הראשון דיבר, "אתה תקבל את שמגיע לך על מעשיך." הוא אמר, מסתובב מסביב לכלוב באיטיות דרוכה.
"לחשוב שהוא ביצע חט כן חמור." הוסיפה השניה, "לאכול מהפרי האסור בגינתו של אלוהים." היא עיקמה את אפה בהבעה של בוז מוחלט.
"ולחשוב שהוא הורשה להישאר בגן האלוהים עד כו, הייתי אומר שזה חט בפני עצמו." השיב לה הראשון.
"נצור את לשונך טיפש, אל תפקפק בהחלטותיו של האל." היא ירתה לעברו והוא השתתק, ממשיך את צעדתט סביב כלוב המתכת בשקט.
כן, חייתי בגנו של אלוהים, גן העדן, לא חסר לי דבר, אוכל ומחסה קיבלתי מעצי הגן, חברה מתושביו, אך כל פעם שעברתי ליד הפרי האסור התפתתי, למרות שלא חסר לי דבר חשקתי בעוד ועשיתי את הדבר האחד שאלוהים ציווה שלא אעשה.
בעת שבה נשברה רוחי ויצרי השתלט עלי, ניגשתי אל הפרי האסור ואכלתי ממנו.
לא לקח הרבה זמן עד שנתפסתי על ידי האל עצמו ועכשיו מצאתי את עצמי בכלוב הסורגים, מחכה לגורלי, ואולי זה היה גורלי, להישאר כלוא כאן, תחת השגחת הנפילים האכזריים.
רעדתי בפינת הכלוב, מפחד מכדי להגיב לשיחת הנפילים. לא היה נראה שזה עוזר למצבי כהוא זה, אבל גם להשיב להם במילים לא היה עוזר אני בטוח.
וכך הזמן עבר, מפלת כתום אורב מסביב למקום כלאי ושותפתו הצחורה בוחנת אותי בעיניה עד עמקי נשמתי.
לבסוף האל חזר, הוא דיבר אך ידעתי שאינו פונה אלי או אל השומרים שהציב עלי.
הוא אמר כך:
"כן, תפסתי את העכבר שאכל לי מהגזר, לא, אני לא הולך לתת לבאפי ומארי לאכול אותו! אני אתן אותו לחנות חיות במורד הרחוב, הם ימצאו מה לעשות איתו."
הרגשתי רעש גדול עובר בי לשמע הצו האלוהי, איני הולך למות, אך גורלי לא יהיה טוב בהרבה, הוא מגלה אותי מגן העדן.
ואז האלוהים נשא את הכלוב בו הייתי נתון בידו ושילח אותי מביתו, מפקיד את מלאכת השמירה עלי לאחד מנתיניו פעם נוספת, שם נשארתי כלוא, בגלות.
YOU ARE READING
אוגדן סיפורים (Octo3112)
Short Storyזהו אוסף סיפורים קצרים אני רוצה להודות לCrazy fangirl @user730220124704 שבגלל שהיא הקפיצה לי התראה היום החלטתי לפתוח את הספר הזה בווטפאד. בגדול אני בעיקר מעלה את הכתיבה שלי לאתר בשם עיר הספרים תחת השם Octo3112 אפשר למצוא את הפרופיל שלי בקישור הבא...
