לוקאס

14

אני מתחיל לחפש אותה ברחבי הבית, אני מביט בחדר של חברתה, היא עדיין פה, היא לא תשאיר את חברתה פה לבד,

אני יורד לקומה הראשונה, הסלון ריק, ככה גם הפינתי אוכל, החדרים האחרים ריקים, אני יורד למטבח, שנמצא בקומת המרתף,

מוצא אותה מחבקת את רגליה ובוכה, ממלמלת מילים במהירות, זה התקף חרדה או משהו בסגנון אני יודע, לי היה כזה פעם, "היי אוליביה, אני פה, בואי אלי, נעלה אותך למעלה": אני אומר לה בשיא העדינות,

היא בוכה ואומרת לי מילים בשפה שאני לא מבין, ואני מפחד להשאיר אותה לבד, אני לוחץ על השעון שלי,

השעון שמתריע את החיילים שלי לאן לבוא, זימנתי רק את 2 החיילים של למעלה שהגיעו מבוהלים, "תביאו את חברה שלה שתתרגם לנו" אמרתי לאחד מהם, חברה שלה ירדה בעייפות, עד שקלטה את המצב ורצה ליד אוליביה,

ואמרה לה מילים בשפתם "את מתכוונת להגיד לנו מה היא אומרת" לחצתי "הוא מתכוון לשאול אם את יכולה בבקשה לתרגם לנו את מה שהיא אומרת כי אנחנו דואגים לה,

אז אם תוכלי בבקשה לתרגם לנו" פדריקו אמר בצורה מנומסת, "כן מה שהוא אמר" אמרתי במהירות "הגוף שלה בסטרס,

היא בטוחה שאנחנו עדיין במלחמה, והיא מתפללת, שאלוהים ישמור על החיילים הגיבורים שלנו שמגנים עלינו" חברתה אומרת,"תעזור לי תביא מלא קוביות קרח" היא אומרת לי,

אנחנו מוציאים מלא קוביות קרח מהמקפיא ומניחים בעדינות על גופה, לאט לאט היא מתאזנת, אני מעלה אותה למעלה, לישון, והיא נרדמת מיד,

"שחף ספרי לי בבקשה על המלחמה" אני מבקש מחברתה, שחף לוקחת אוויר ומתחילה לספר לי: "אז בערך כל קיץ היה במדינה שלנו במלחמה, שאוליביה נולדה במלחמת המפרץ השניה,

אבל המלחמה שאנחנו השתתפנו בה הייתה אחרת לגמרי, אוליביה נחטפה על ידי החיילים של המדינה שנלחמה נגדנו,

היא סיפרה לי שיש לה חרדות מאז שחטפת אותה, אתה אומנם לא החסרת ממנה אוכל ומים ושום דבר אחר ממנה, אבל היא מפחדת להגיע גם למצב הזה,

היא עברה התעללות שם, היא מפחדת ממך בגלל זה, אבל אני לא רוצה לפרט לך יותר מזה, אם אוליביה תרצה היא תספר לך על זה, שהיא תרצה",

שחף אמרה והלכה "תודה שחף" אמרתי לעברה היא הרימה את אגודלה וחזרה למעלה, אני החלטתי לישון בסלון הלילה, לתת לאוליביה קצת ספייס,

בבוקר לפני שהיא קמה ישבתי לידה בכורסה, אני מביט במלאכת הקטנה שלי פותחת בעדינות עיניים, "בוקר טוב אוליב" אמרתי,

היא חייכה לעברי, "תתארגני אנחנו יוצאים לפיקניק" אמרתי לה, היא הביטה בי במבט מבולבל, היא התארגנה בזריזות, וסדרה את השרשרת שקניתי לה, על צווארה,

"אנחנו נוסעים לforesta Umbra, היער האהוב עלי שעושים פיקניקים, תקחי תנהגי" אני זורק לאוליביה את המפתח לפרארי,

היא נוסעת כמו משוגעת וחורקת את הבלמים שמגיעים, אנחנו הולכים קצת ומגיעים למקום בו אפשר לדבר בפרטיות,

"אני חשבתי על זה הרבה, ואני מצטער שחטפתי אותך, ואני מעולם לא הייתי צריך לעשות את זה, ואני... אני מצטער..., את חופשיה ללכת אם תרצי, כמובן שאני אעדיף שלא, אבל את צודקת,"
.
.

מנקודת המבט של אוליביה:
.

"ואני... אני מצטער..., את חופשיה ללכת אם תרצי, כמובן שאני אעדיף שלא, אבל את צודקת,"

הוא אמר, יכולתי לראות את העצב בעיניו, למה הוא משחרר אותי? ולמה עכשיו?,

ואיך לעזעזל גרמתי לראש המאפיה, לאדון קאפו של איטליה וסיציליה לבקש סליחה? אין לי שמץ,

"לא" אני אומרת, "מה?", הוא שואל, "לא, אמרתי לא, נכון אני חופשיה, אבל אני רציתי שתבין שאני רוצה להיות איתך גם מרצוני החופשי,

ואחרי שאמרת לי שאתה מתכנן לשים לי טבעת על האצבע, תוכיח לי, תלחם עלי" אמרתי,

הוא הצמיד אותי לעץ, מלטף את רגלי בעדינות, ולאט לאט ידו עולה, והוא חודר לתוכי עם אצבעותיו, והוא מסובב אותי במהירות,