לוקאס

26

מנקודת המבט של לוקאס:
.

נכנסנו למקלחת, מלאים בדם, קירצפתי את כל גופה, והפתמות שלה בלטו, היא נישקה אותי, הושבתי אותה במהירות על השיש,

אני מסתכל בה, בעיניים שלה שיש בהן עצבות תמידית, "אוליביה, רק אם את רוצה ומוכנה אמרתי לה", היא הביטה בי עם חיוך עצוב,

ואמרה בשקט: "לא אני לא חושבת שאני מוכנה" חיבקתי אותה, "היי בזמן שלך, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אני איתך בהכל, מה שתחליטי שטוב לך טוב גם בשבילי" אמרתי,

"תודה" היא לחשה בשקט והסתלקה, אני באתי ללכת אחריה, אבל שחף יצאה מאחד החדרים ואמרה: "תן לה זמן",

אני שונא להרגיש ככה, חסר אונים, שאין לי שליטה על דברים, התפללתי להסחת דעת, התחלתי להעמיד פנים לעצמי שאני עסוק בתקווה שאמצא תעסוקה בדברים של המאפיה שעדיין לא ארגנתי,

ובדיוק שהתחלתי להתרכז רוסו נכנס, בלי לדפוק בדלת, בחיי אני צריך ללמד את החיילים שלי נימוסים? "רוסו מה עכשיו אתה לא רואה שאני עסוק?" אמרתי,

אבל רוסו בכל זאת נכנס וסגר את הדלת הוא לא התיישב הוא פשוט התחיל לדבר "זוכר שאמרת לי שנראלך שפביאן בוגד במאפיה האיטלקית" הוא אמר במהירות,

"רגע רגע, לאט לאט, תתישב" אמרתי ומזגתי לו וויסקי עם קרח, "תתחיל מהתחלה" ציוויתי עליו, "פביאן לא בוגד במאפיה כמו שחשבת,

אבל זה כן משהו שקשור למאפיה ולפני שאני אומר לך את זה אתה חייב להישבע לי שלא תעשה לו כלום או תפגע בו" רוסו ניסה להשביע אותי.

"לא מבטיח כלום דבר" ציוויתי על רוסו, והוא המשיך לספר "פביאן אומנם לא בוגד במאפיה האיטלקית, אבל מה שהוא עושה שווה ערך לבגידה במאפיה,

הוא... הוא... הוא" התעצבנתי העפתי את הכוס וויסקי שלי לכיוונו, הוא התכופף והכוס פגעה בקיר ונשברה "דבר" צעקתי על רוסו "הוא יוצא עם אנדראה" הוא לקח נשימה והמשיך "הוא יוצא עם אחותך",

קמתי מיד, לא חיכיתי לשמוע את ההמשך, לא אכפת לי, זין שלי כמה היא מאושרת, וכמה הוא עושה אותה שמחה, הם לא יצאו על גופתי המתה,

אני אהיה מת לפני שאאשר דבר שכזה, נשבעתי לעצמי, אני נוסע במהירות לבית של ההורים שלי, פותח את הדלת לא דופק ואבא שלי מכוון עלי אקדח

" Lucas cosa stai facendo perché non bussi alla porta come una persona normale, sembri aver visto un demone" (לוקאס מה אתה עושה כאן, למה אתה לא דופק בדלת כמו אדם נורמלי, אתה נראה כאילו ראית שד)

"איפה אנדראה" אני שואלת במהירות, אמא שלי במיטה בי בפחד ומנסה להתקשר לאנדראה, שמעבירה אותה לתא הקולי, גם את אבא שלי,

אבא שלי מתחיל להילחץ, אני מתקשר לפביאן, גם הוא לא עונה לי, אבא שלי גדול המאפיה, אני אהיה הקאפו אחריו, מתחיל לשלוח חיילים שלו שיחפשו אחריה,

מישל ו2 חיילים של אבא שלי נכנסים לדלת הבית, מחזיקים בכוח את פביאן, ואנדראה נגררת אחריהם בוכה, אבא שלי קם במהירות, מהכיסא "אנדראה איפה היית?" הוא צועק עליה,

אף פעם לא ראיתי את אבא שלי עצבן ככה, "אצל חברה" היא אומרת בשקט, אבא שלי מעיף לה סטירה בחוזקה "אל תשקרי לי, אל תשקרי לי אנדראה, לא את,

לא גידלתי אותך להיות שקרנית, תגידי לי את האמת איפה היית" אבי צועק עליה "ולמה את לא עונה לטלפון" הוא צועק שוב, אני משחרר את החיילים של אבא שלי שמסתכלים לכיוונו והוא משחרר אותם גם הוא,

מישל פביאן, אמא שלי, אבא שלי ואנדראה זה כל מי שנמצא בבית עכשיו, ורק הם עומדים לדעת, אני ניגש לאנדראה מול פביאן, "אנדראה איפה היית?" אני שואל אותה,

היא לא עונה, לפחות לי היא מעולם לא שיקרה, היא לא עונה לי "פביאן, אתה יודע מה העונש של מי שמשקר לקאפו עם מי היית?" אני שואל אותו, "עם אנדראה" פביאן עונה,