הארי היה לכוד, החדר היה חשוך, הוא לא ידע איפה הוא נמצא והוא לא זיהה את המקום, שוכב במיטה גדולה אך לא היה לו מקום, הוא לא יכל לזוז. הארי פקח את עיניו וסובב את ראשו לאחור, רואה את פניו של לואי בין כל החושך, הוא היה כלוא בין זרועותיו שחיבקו אותו, אולי יותר מדי חזק. גופו החם עטף אותו ולהארי לא היה מרווח נשימה, לואי היה צמוד אליו, כאילו היה זקוק נואשות לקרבה הזאת, הפיזית והנפשית. הארי מעולם לא ראה את לואי כה שלוו אך משהו בהבעתו לא היה שלם, הוא היה יותר רגוע ממה שהיה כשהיה ער, אך פניו נראו מודאגות, כאילו משהו מציק לו והוא לא יכול לשחרר ממנו, כאילו זה רודף אותו. לואי מעולם לא היה מאושר, הארי מעולם לא ראה אותו מחייך, אבל חיוך אמיתי, חיוך שאתה לא שם לב שמכסה את כל הפנים שלך ברגעים הכי שמחים, כשאתה חווה אושר אמיתי.
השעון שהיה תלוי על הקיר הראה את השעה 4 לפנות בוקר, והארי הרגיש שהוא צריך לצאת מפה, הוא הרגיש חנוק בין זרועותיו של לואי, הוא רצה ללכת למיטה שלו, למיטת יחיד שלו. ולכן הוא חמק מבין זרועותיו של לואי כשיכל, ולואי התהפך, נראה פתאום לא בנוח, מחפש את הדבר שהיה חסר לו בין זרועותיו, והארי נשך את שפתו לפני שחמק מהחדר במהירות, יוצא לאור הקטן שלואי השאיר בקומה.
הארי נעמד מול אחת המראות שהיו בקומה של לואי, בוחן את גופו, את פצעיו הקטנים שהיו מפוזרים על גופו, וזה גרם לו להרגיש רע, הוא לא ידע מה לואי מרגיש כלפיו, אבל הוא הרגיש את ליבו מתכווץ מחוסר ההחלטיות שלו, רגע אחד הוא פוגע בו וגומר את כל כוחותיו, ורגע אחר אחז בו כאילו לא רצה שיברח, וזה בלבל את הארי, הוא הרגיש לבד. ולואי היה לא יציב, הוא לא היה בריא מבחינה נפשית.
והארי לא ידע מה עליו להרגיש, מצד אחד הוא רצה להיות כמה שיותר רחוק מלואי, הוא לא רצה להתקרב אליו או לראות אותו, לואי פגע בו, שוב ושוב, נפשית ופיזית, וזה העיק עליו יותר ויותר ככל שהזמן עבר, ומצד שני, היה משהו בלואי. משהו שהארי לא הצליח להבין, משהו שהוא לא הצליח לפענח, והוא לא היה מסוגל להתרחק ממנו. גם מעצם העובדה שהוא היה נתון תחת חוזה ולא יכל לברוח או לצאת מהאחוזה, הוא היה מחויב לציית לכל ההוראות והחוקים של לואי גם אם רצה בכך וגם אם לא. אבל הוא לא היה מסוגל להישאר אדיש למצב הזה.
כל פעם שלואי פגע בהארי, הארי הרגיש נורא, הוא הרגיש מושפל ודחוי, חסר ערך. אבל בכל פעם שלואי החמיא להארי או רצה להתקרב אליו, הארי לא היה מסוגל לעצור את עצמו, הוא רצה להיות עם לואי, גם אם זה פגע בו. אפשר לומר שהוא היה דיי מזוכיסט, אבל הארי בעצמו לא ידע מה הוא עושה, הוא היה מבולבל מדי, אבוד.
הארי נאנח לפני שהסתכל לאחור וירד במדרגות שהובילו למשרד של לואי, פותח את הדלת ובודק שאין אף אחד באזור כשיצא ורץ לחדר שלו. הוא פתח את דלת חדרו וחמק פנימה, נאנח בהקלה כשנשכב במיטתו, מסדיר את מחשבותיו. לואי לא היה יציב ברגשותיו, רגע אחד הוא כועס, וכשהוא כועס הוא פוגע בהארי, הוא מעניש אותו, מוציא עליו את כל כוחו ופורק עליו את העצבים והייאוש שלו, ורגע אחר הוא רוצה להיות קרוב אליו. כמו כשלואי התקלח עם הארי, נשא אותו לחדרו לאחר מכן ונתן לו לישון במיטה שלו.
חיוך קטן הופיע על שפתיו של הארי כשנזכר במילותיו של לואי, אותן מילים שאמר לו לפני שנרדם...לואי קרא לו יפיפה.
הארי נשך את שפתו והוא הרגיש פרפרים בבטנו כשאחז בשמיכה וקבר את פניו בה, כמו ילדה בגיל ההתבגרות. אבל זה בטח היה מעייפות, הרי למה שלואי יחמיא למישהו כמו הארי? כל מה שיש ביניהם מבוסס על חוזה, זה היה מה שקבע הכל מבחינת הארי, החוזה. לעזאזל עם החוזה. זה כל מה שקבע את מה שקרה ביניהם, החוקים הארורים האלה. לואי לא מחבב את הארי, והוא לא יחבב אותו, הוא סתם עוד נער בבית הזה, זונה- כפי שכולם אמרו, אך הארי שנא את המילה הזאת. הוא לעולם לא יהיה יותר מזונה חסרת ערך. אותו דבר כמו כולם, פשוט, עם חוזה אחד יותר.
