"אתה מה?!"
"תארוז את החפצים שלך, הוא יהיה פה בעוד שעה," אביו של הארי אמר באדישות כשהסתובב ויצא מחדרו.
הארי נפל על מיטתו בתסכול וטמן את ראשו בידיו, יבבות חלושות נפלטו מפיו. הוא לא האמין שזה קרה, הוא לא רצה שזה יקרה, הוא לא היה אמור להימכר, חייו של הארי רק החלו להסתדר, הוא חשב שיחסיו עם אביו סוף סוף משתפרים, שהוא הפסיק עם הסמים והאלכוהול, אבל זה לא מה שקרה, והמציאות הכתה בו כשנודע לו שאביו מכר אותו בתמורה לקצת כסף קל, הוא ממילא אף פעם לא נזקק לאף אחד, אביו של הארי היה בודד, הוא מילא את החלל החסר בבחורות מזדמנות ואלכוהול מתי שהוא רק יכל. הוא אף פעם לא ניסה לתקן את יחסיו הכושלים עם בנו היחיד והוא אף פעם לא ניסה לשפר את חייו העלובים.
"זה לא היה אמור לקרות!" הארי קרא בכעס כשזרק את הכרית הישנה שהייתה מונחת על מיטתו הקטנה והישנה על הקיר שנפלה על שידה והפילה יחד איתה כמה פסלי זכוכית קטנים שהתנפצו על הרצפה למיליוני חתיכות, ככה הארי הרגיש באותו זמן, שבור. הוא קם מהמיטה ובעט בכיסא שהסתובב על גלגליו ונתקע בדלת, טורק אותה. לאחר מכן הוציא את המזוודה הישנה והקרועה שלו מהארון, דוחף לשם את כל החפצים שלו, בגדים, נעליים, כל מיני מוצרי היגיינה וטיפוח שקנה מהכסף שהשיג מהעבודה שעבד בה כל יום, אפילו שהיא הייתה בחלקה הגדול תירוץ ללברוח מהבית לכמה שעות. בנוסף הכניס כמה תמונות ומכתבים ולבסוף הרים תמונה שלו ושל אביו שהייתה זרוקה בסוף הארון, מסתכל על הכמות המעטה של בגדיו וחפציו שהיו זרוקים במזוודה. אביו אף פעם לא השקיע בו, הוא אף פעם לא קנה לו שום דבר שהיה צריך בחייו, אף פעם לא שאל לשלומו ואף פעם לא ניסה לפתח שיחה עם בנו, בן המשפחה היחיד שנשאר לו. הוא הרחיק את כולם מחייו, גרם לכולם לעזוב, וכולם המשיכו בחייהם, לכולם הייתה ברירה חוץ מלהארי, הוא היה בנו, מה יכל לעשות? אך המילה ׳היה׳, היא מה ששבר את ליבו של הארי, העובדה שהוא רק חשב על זה בזמן עבר גרמה לו להבין שמבחינתו, הוא לא רוצה להיות קשור יותר לאותו אדם, הוא לא רוצה להיות חלק מחייו יותר אם אביו היה מוכן לוותר עליו בכזאת קלות, למכור אותו, כאילו שהיה חפץ או משהו שהיה אפשר לזרוק.
"הארי אתה מוכן?" אביו קרא מלמטה והארי נשם נשימה עמוקה לפני שקרע את התמונה לשניים והפיל את החתיכות על הרצפה, התמונה היחידה שהייתה להם ביחד. הקרע באמצע התמונה שהפריד בין שני האנשים מסמל את הקרע בחייהם האמתיים, וברגע שהארי ייצא מהבית הזה, כל מה שהיה נגמר, והוא לעולם לא יחזור. הארי סגר את המזוודה וניגב את דמעותיו לפני שפתח את הדלת בידיים רועדות, הוא הולך להילקח מכאן, וכל מה שהיה לו בחייו יעלם. העבודה שלו, המעסיקים שלו שהיו האנשים היחידים שאהב, העובדים האחרים שהארי אהב להעביר איתם את ההפסקות. להארי לא היה יותר מדי, אך הוא ידע להעריך כל דבר שניתן לו. האיש בחליפה שעמד במרכז הבית ליד אביו של הארי הסתכל על הנער המסכן ובחן את גופו, את פניו ועיניו האדומות מבכי, בגדיו היו זרוקים על גופו והמזוודה שלו נגררה אחריו. כמעט כמו בחור המחכה לבחורה בערב הנשף שלהם, אחד הלילות הכי חשובים בחייהם, מסמל סיום תקופה בחייהם והמעבר לחיים האמתיים, אך יחי ההבדל הקטן, זהו לא היום הטוב בחייו של הארי, אלא הגרוע מכולם. והארי מעולם לא הרגיש שחייו היו שווים משהו, אבל זה היה התחתית ללא ספק, ולא ראה איך זה יוכל להתדרדר מפה.
כשהארי הגיע למדרגה האחרונה, הבחור הגבוה הושיט את ידו והארי מסר לו את המזוודה לפני שבידו השנייה כרך את זרועו סביב כתפיו של הארי שרעד ממגעו, השפיל את ראשו וניסה לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ, והארי פשוט עמד שם, הרגיש כאילו הוא נחנק, כאילו חוט תיל כרוך סביב צווארו והוא לא יכל לנשום.
"אני יכול רק לומר משהו לבן שלי לפני ש...אתה יודע,"
"בט-"
"לא." הארי הצליח להשחיל מילה ונשך את שפתיו לפני שהרים את מבטו ואביו ראה את עיניו האדומות ומבטו השבור. ומיד יצא מהבית בריצה.
"ברשותך," הבחור חייך והושיט לדס את הכסף לפני שיצא מהבית הקטן, משאיר אותו לבדו, עכשיו הוא באמת לבד. והאשם היחיד בזה זה הוא עצמו.
הארי ישב על הגדר הנמוכה מחוץ לביתו כשדמעות קרירות זלגו על לחייו, מקפיאות את פניו והרוח הקרירה הורגשה מבעד לבגדיו הדקים של הארי שחיבק את עצמו במטרה להתחמם, אך נכשל.
"אתה בא?" הבחור שאל כשהארי אפילו לא טרח להסתכל עליו, הוא היה כל כך עצוב ומתוסכל, מתוסבך במחשבותיו שתקפו אותו והסעירו אותו, שאפילו לא שמע את הבחור שקרא לו. הבחור התקרב להארי, מתכופף על ברכיו מול פניו של הארי וניגב את דמעותיו. "אני מבטיח שהכל יהיה בסדר, אבל עכשיו אתה צריך לבוא איתי," הבחור אמר והארי הסתכל עליו, מבין שאפילו לא יודע את שמו, אך לא יכל לגרום לפיו להיפתח ולהוציא קול, אז הנהן והבחור התרומם, מושיט את ידו להארי שתפס בה ועזר לו לקום, השניים התקדמו לעבר המכונית היוקרתית השחורה שלגמרי לא התאימה לסביבת המגורים הענייה שבה נמצאה. המזוודה הונחה בתא המטען והבחור הורה להארי לשבת במושב האחורי בזמן שהתיישב הוא במושב הנהג והמכונית הותנעה, מוכנה לנסיעה.
הארי אפילו לא טרח להעיף מבט אחרון בביתו לפני שנסעו והתרחקו מהאזור.
לאחר זמן נסיעה ארוך- שבו הארי בהה בחלון בריקנות ובראשו עברו מיליון מחשבות על למה לא העז לברוח, הוא התכונן כל חייו לרגע שבו ירגיש שלא מסוגל יותר לחיות עם אביו, ויצטרך לברוח, הייתה לו תכנית שלמה בראשו, אך ברגע האמת, הוא לא היה מסוגל, הכסף שחסך לא יכל להספיק לו לכלום, לפחות לא לתקופה של יותר מכמה ימים, והוא בהחלט לא היה יודע איך להתנהל. -השניים הגיעו לאחוזה ענקית שעל שעריה היה כתוב באותיות ענק- "L.T"
הם יצאו מהמכונית והארי בהה באחוזה הענקית שהייתה בגודל של כל השכונה הקטנה שגדל בה, ומאותו רגע ידע שכבר אין דרך חזרה.
"א-אני יכול לדעת איך קוראים לך?" הארי שאל בשקט את הבחור שהוציא את המזוודה שלו מתא המטען ברגע שנזכר שלא ידע את שמו.
"לואי, אבל אתה תקרא לי מר טומלינסון או אדוני, מה שתבחר," אמר בחיוך והארי הנהן בשקט לפני שלואי נעל את המכונית בלחיצה על הכפתור ואחז בידו של הארי, מוביל אותו לתוך האחוזה כשהשומרים שעמדו מחוץ לאחוזה פתחו את השער, נותנים לשניים גישה לחצר הענקית והמאובזרת בדברים יוקרתיים שהארי לא הצליח להוריד את העיניים מהם, ולואי נאלץ כמעט לגרור אותו פנימה, אולי גם מתוך העובדה שהארי לא רצה להיכנס לאחוזה.
השניים עברו את שביל הכניסה הארוך עד שהגיעו לדלת האחוזה הענקית ולואי שחרר את אחיזתו מהמזוודה אך לא מידו של הארי, שם את אצבעו על הסורק שהשמיע צלצול קטן והבהב בצבע ירוק לפני שהדלתות נפתחו והשניים נכנסו.
חבורת נערים שישבו על ספות ארוכות בסלון בבגדים מינימליים והיו מכוסים בשמיכות מחממות הרימו את מבטם מן עיתוני האופנה שקראו כששמעו את הדלת נפתחת, הם קמו במהירות מן הספות כשראו את מר. טומלינסון והנער החדש שאחז את ידו. הנערים והנערות התאספו סביבם במהירות.
"זה הנער החדש?" אחת מהנערות שאלה בחיוך וליטפה את ידו החופשיה של הארי שנסוג לאחור במהירות והסתתר מאחורי לואי. הוא תמיד שנא יותר מדי תשומת לב, והנערים שהקיפו אותו ועמדו קרוב מדי גרמו לו להרגיש חנוק. "תתרחקי, ומה לעזאזל את עושה פה בסלון יש לך לקוח בעוד שעה, למה אני צריך להזכיר לך כל פעם מחדש?!" לואי הרים את קולו ולחץ את ידו של הארי שעמד מאחוריו בחוזקה, גורם להארי לזוז באי נוחות מהכאב בידו כשניסה לשמור על קור רוח ולשחרר את ידו.
הנערה התכווצה לקול צעקותיו של לואי והאחרים התרחקו מעט, "הוא אמר שהוא יאסוף אותי מפה," אמרה ורצה לחדרה מתוך פחד, אחריה עוד כמה בנות, אף אחד מהנערים לא הסתכל לעיניו.
"תטפלו בזה," לואי אמר לשני נערים כשמסר להם את המזוודה הקטנה של הארי.
"בוא אחרי," לואי אמר להארי כשכל הנערים הלכו והתרחקו מהאזור והוביל אותו למדרגות האין סופיות והשניים עלו בהם עד לקומה הרביעית והתקדמו בקומה עד שהגיעו למסדרון שאחד מחדריו היה משרדו של לואי. הקומה החמישית והאחרונה הייתה שייכת ללואי וכללה חדר שינה, חדר כושר פרטי ונפרד מההוא של הנערים והנערות שנמצא בקומה הראשונה, מטבח, חדר ארונות ענקי ועוד, כמו מעין בית נפרד שלאף אחד לא הייתה גישה אליו אלא אם לואי אמר אחרת וקרא למישהו במיוחד. דבר שלא קרה אף פעם. כל שאר הקומות שימשו כחדרי השינה של הנערים והנערות וכל מה שהיו צריכים. אך משרדו של לואי היה בסוף הקומה הרביעית, ורק מהמשרד הייתה גישה למדרגות שהובילו לקומה החמישית, והמשרד תמיד היה נעול, כך שלאף אחד לא הייתה גישה.
לואי החזיק בידו צרור מפתחות ענקי שאסף את כל המפתחות של כל החדרים באחוזה, אך למשרדו היה צריך רק טביעת אצבע, כמו זאת שהייתה בדלת הכניסה. לואי הניח את אצבעו על הסורק ופתח את הדלת, נותן גישה להארי ונכנס רק אחריו, סוגר את הדלת אחריהם.
הארי התיישב על הכיסא מול שולחן העבודה שעמד באמצע החדר ולואי התיישב מצדו השני, מושיט להארי חבילת דפים ששודכו זה לזה בתוך מעטפה ענקית. "עלייך ללמוד את כל החוקים בעל פה לפני שתתחיל לעבוד פה, וכמובן לחתום בכל מקום שידרש ממך לחתום בו," לואי אמר והארי פתח את המעטפה והסתכל על הדפים ברפרוף, באותם דפים היו מפורטים כל החוזה וכל הכללים, ובאחד מן הדפים היו רשומים החוקים שעליהם לואי דיבר.
הארי בחן את הדף שהיה כתוב בו:
'חוקים-
-כל הכסף הנוצר מיחסי מין עובר למר. טומלינסון.
-אין לקלל את מר טומלינסון, להתחצף, או להמרות את פיו.
-כשמר טומלינסון אומר משהו, אין להסס לבצע במהירות את מבוקשו.
-סירוב פקודה גורמת לעונש.
-אין לשמור סודות ממר טומלינסון.
-אחרי כל עונש, יש להודות למר טומלינסון.
-אין לצאת מהאחוזה ללא רשות ואין לברוח.
במידה ואחד מהכללים נשבר, הזונות יישאו בתוצאות.'
עיניו של הארי נפערו ודמעות עלו בעיניו, מתקשה לעכל את המצב. "א-אם אני לא אחתום? מ-מה יקרה?" שאל בקול שברירי ולואי גיחך, עוקף את השולחן ומתיישב עליו ליד הכיסא שעליו הארי ישב, מתקרב אליו ובכך גורם להארי לרעוד יותר. "חוששני שאין לך ברירה מאחר ושילמתי עלייך, עלייך לחתום, בוא לא נהפוך את זה ללא נעים," אמר והושיט להארי עט. הארי לקח את העט מידו של לואי בידיים רועדות והשתדל לחתום את שמו כמה שיותר מובן, הלחץ והפחד מנעו ממנו לעשות זאת, אך לבסוף הוא חתם. לאחר מכן לואי לקח את המסמכים והביא להארי עותק של הדף של החוקים, מכניס את החוזה לכספת שאת הקוד אלייה הארי לא ראה, לואי הוסיף את המסמכים שהארי חתם עליהם לשאר הערימה יחד עם ערימות כסף שהיו בכספת ונעל אותה.
לואי התקרב להארי שנעמד והסתכל עליו מלמעלה, "עכשיו יקחו אותך לחדר שלך וילבישו אותך בהתאם למקום, אני לא רוצה לראות אותך יותר בסחבות האלה באחוזה הזאת, תזרוק אותם, את כולם," אמר כשאחז בחולצת המשבצות הדקה שלו בזלזול ועזב, מושיט להארי תגית עם סיכה קטנה הנתלית על הבגדים, ועלייה המספר 25. הארי לקח את התגית והנהן בראש מושפל ויצא מהמשרד, סוגר את הדלת אחריו ורק אז יכל לנשום לרווחה, מנסה לחנוק את הבכי שאיים לצאת כשלפתע נערה קופצנית בשמלת תחרה ורודה שקופה הופיעה מולו וחיוך על פניה.
"היי, אני ג'סי!"
"הארי,"
"הו, כמעט שכחתי. מר טומלינסון קורא לנו פה במספרים לפי סדר ההגעה שלנו אז אני מספר 6, ובגלל שאתה האחרון שהגיע ויש פה כבר 24 אנשים, אתה תהיה מספר 25, כדאי שתתחיל להתרגל לזה כי לא יקראו לך יותר בשם שלך בבית הזה," ג'סי אמרה והארי קימץ את גבותיו בבלבול, הוא מעולם לא שמע על דבר כזה, אך פתאום הבין מה המשמעות של התגית בידו.
"אני אראה לך את החדר שלך," ג'סי שברה את השקט לבסוף והובילה את הארי במורד המדרגות לקומה השלישית שהייתה הקומה של כל הנערים, ג'סי הסבירה להארי שהקומה השנייה שייכת לחדרי השינה והמלתחות של הנערים, הקומה השלישית הייתה של הנערות מאחר ומר. טומלינסון לא אהב ערבובים בין הנערים והנערות.
השניים הלכו לכיוון אחד החדרים וג'סי פתחה את הדלת ונכנסה, הארי נכנס אחריה. החדר היה בינוני אבל הרבה יותר גדול מהחדר הישן שלו, המחשבה על זה גרמה לצמרמורת לעבור בעמוד השדרה שלו אך הארי מיד סילק את המחשבה הזאת מראשו, החדר היה בנוי משלוש מיטות יחיד שעמדו במרכז החדר אחת ליד השניה, טלוויזיה אחת, שולחן כתיבה, ארון גדול ורחב שכיסה אחד מהקירות ומראה ארוכה ליד הדלת. המזוודה של הארי הייתה מונחת על המיטה השמאלית, זאת שהייתה הכי קרובה לארון וליד המיטה הימנית הייתה דלת שהובילה לחדר שירותים קטן שהיה בכל חדר, לא הייתה מקלחת בכל חדר מאחר והיה חדר מלתחות ששימש לכל הקומה.
הארי פתח את המזוודה שלו, הכל היה בפנים. הארון המשותף והרחב התחלק ל3 דלתות. ג'סי הסבירה לו שלכל נער יש צבע שונה לבגדים וכך גם לנערות, על מנת שיהיה יותר קל לחלק את הבגדים לאחר הכביסה. אז בארון היו צבעים שחור, כחול, ואפור, אלה היו הצבעים של הטי-שירטים וההלבשה התחתונה. אך כל הג'ינסים היו שחורים ולכל חדר כיבסו בנפרד את הג'ינסים וחילקו לפי המידות. הצבע של הארי היה שחור, וזה מצא חן בעיניו.
הארי לא רצה לזרוק את בגדיו הישנים אז סגר את המזוודה שלו ודחף אותה מתחת למיטתו, בנוסף בחלקו של הארי בארון הייתה קופסה עם זוג נעליים שיחליפו את נעליו הבלויות והישנות שכבר היו קטנות עליו ממילא.
הארי לא הבין מאיפה לואי יכל לדעת את כל מידותיו של הארי אך הסיק שבטח אביו סיפק לו את כל המידע שהיה צריך לדעת. לא שאביו ידע יותר מדי על הארי אי פעם, הארי לא טרח לספר לו כלום, הוא לא סמך עליו.
ג'סי עמדה בצד החדר ונשענה על הקיר בזמן שהארי סרק את החדר, כל דבר היה במקומו, נקי ומסודר. "מאחר וכל הבנים באחוזה הולכים עם בוקסרים גם אתה צריך, אז אתה צריך להתקלח לפני ולהחליף מה שאתה לובש ואז אני אבוא שוב ואסביר לך את כל השאר," ג'סי אמרה והארי הרים גבה בבלבול "תעשה מה שאמרתי לך ואני אסביר," אמרה ויצאה מהחדר, סוגרת את הדלת אחריה. הארי יצא אחריה במהירות "ג'סי, חכי," אמר והיא נעצרה והסתובבה, "לא אמרת לי איפה המלתחות," הארי אמר והיא צחקה. "הו נכון, טיפשה שכמותי, בוא אחרי," אמרה.
הארי חזר לחדר ולקח אחד מהבוקסרים שהיו במגירה שהייתה שייכת לו ויצא אחרי ג'סי שהובילה אותו לאחד החדרים בקומה. היא פתחה את הדלת והארי נכנס כשג'סי עמדה בכניסה שוב, לא רצתה להיכנס יותר. בחדר היו 4 מקלחות שהיו צמודות זו לזו, 3 תאי שירותים, עוד 3 שהיו תלויים על הקיר, 4 כיורים ומראה שנמשכה לאורך כל הקיר, יחד עם ארון פתוח שאת מדפיו מילאו מגבות לבנות. הארי הסתכל על המלתחות הריקות, כל הנערים התקבצו בסלון בזמן שג'סי עשתה להארי תדריך. "אני אחזור בעוד רבע שעה, כדאי שתהיה מוכן עד אז," אמרה ויצאה, הדלת נסגרה אחריה ועכשיו הארי נשאר לבד. הארי נכנס לאחת המקלחות המצוחצחות, מסיט את הוילון לסגירה ופושט את בגדיו, תולה אותם על המתלים שהיו ממוקמים על אחד מהקירות המפרידים בין המקלחות. הוא פתח את זרם המים החמים ושטף מעצמו את כל הלכלוך שבא איתו, החיצוני והפנימי, הוא לא יכול שלא להיזכר בעבר שלו בכל שניה שעוברת, במיוחד שלא עבר הרבה זמן, ושחייו הקודמים לא היו זוהרים, אך אנחנו נוהגים להתגעגע לכל מה שכבר איננו, והארי פתאום מתגעגע לחדר שינה הקטן שלו, מתגעגע לכך שהיה לו חדר משלו, פרטיות משלו, אפילו שהיה דיי שבור, הקירות התקלפו, הייתה לו רטיבות בקירות וכל הרהיטים שלו היו ישנים, היו לו את החיים שלו, ובהם הוא זה שהחליט על עצמו, מאחר ואביו לא טרח להתעניין בו. אך לפחות לא כפה עליו שום דבר.
לפתע הכאב הפנימי שהיה בו והארי השתדל להדחיק, פגע בו והוא פרץ בבכי, דמעותיו התערבבו יחד עם המים החמים שהרטיבו את כל גופו ושיערו הארוך והמתולתל השתטח ונצמד לפניו. מה לעזאזל הוא עושה פה? הוא לא רצה שום חלק בזה, הוא פשוט כל כך פחד ממה שיקרה אם יסרב או יברח, ועכשיו זה מאוחר מדי והוא תקוע פה, הוא יכל לברוח, הוא יכל לצאת מהחלון לפני שלואי הגיע ואסף אותו, הוא יכל לברוח כשיצא מהבית וישב על הגדר הנמוכה, הוא יכל לפרוץ מהמכונית ולברוח. היו לו כל כך הרבה הזדמנויות, אבל משהו מנע ממנו, והפחד שעצר אותו עכשיו ירדוף אותו כל חייו. הוא היה צריך להיות יותר חזק מהפחד, לצערו זה לא קרה, הוא לא הצליח, והוא לא יכול להחזיר את הזמן לאחור.
הארי עמד שם ככה בזרם המים החמים, ולאחר כמה דקות הוא סגר את הזרם והסתכל על הבוקסר השחורים שלו, הם היו נראים יוקרתיים. רק שלא בדיוק היו ככה, הם היו רגילים לחלוטין, אך היו הרבה יותר טובים מהסוג שהיה להארי. הוא ייבש את גופו ושיערו ולבש את פיסת הבד הדקיקה ופתח את הוילון, יוצא ונעמד מול המראה, הוא זרק את תחתוניו הישנים וקיפל את בגדיו, מתבונן במראה למראה עיניו הנפוחות, שוטף את פניו במים קרים וניסה לעורר את עצמו ולצאת מהמצב הדיכאוני שנכנס אליו, הארי לא כזה, הוא אף פעם לא היה וותרן, הוא תמיד היה מהאנשים שחיפשו את החיובי בכל מצב, אך כנראה שזה היה הסף שבירה. אבל הארי איפס את עצמו, והוא לא יתן לדבר הזה להשתלט עליו, הוא ימצא דרך לתקן את המצב.
