וככה זה התחיל, הארי השביע את עצמו לא ליפול לרגליו של לואי, הוא ניסה למנוע מעצמו להיות קרוב אליו בכל דרך שהיא כל עוד ידע שזה ישפיע על רגשותיו, ולכן העביר את רוב זמנו הפנוי במונולוג שקט שהתרחש במוחו על כך שהוא צריך לשחק את המשחק, ככה זה עובד פה, מי שלא שולט בעניינים מפסיד, מי שאין לו ביטחון עצמי מפסיד, ומי שמראה חולשה, מפסיד.
והארי צריך להיות חזק בשביל להתקדם, בשביל להראות שהוא לא מפחד מלואי, בשביל להראות ללואי שהוא לא משפיע עליו, להראות לו שהוא לא יעשה להארי כרצונו והארי ישב וישתוק עם ידיים שלובות. ולואי החליט להפסיק לשלוח את הארי ללקוחות, לפחות לזמן הקרוב, עד שפצעיו יחלימו.
---
זהו היה יום חדש, הארי התעורר למשמע הרעש המעצבן של השעון המעורר שצלצל כל בוקר בשמונה ורבע. נייל זחל מהמיטה לעבר השעון שרקד על השולחן והרעיד אותו, מכבה אותו לפני שנאנח ושפשף את עיניו בעייפות, אלכס התעורר גם הוא, "בוקר טוב," אמרו אחד לשני כשהארי המשיך להתהפך במיטתו, "בוקר טוב הארי," נייל אמר כשהלך לעבר הארי שסירב לקום, לוקח את הכרית ממיטתו כשהטיח אותה בראשו של הארי, "הגיע הזמן לקום אתה תאחר לארוחת בוקר,"
"עוד חמש דקות," הארי התחנן, "אתה אומר את זה בכל בוקר ואתה יודע שזה תמיד יותר מחמש דקות, קום כבר," נייל אמר והארי גנח בעצבים כשהרים את ראשו מהמיטה והסתכל לעבר נייל ואלכס בעייפות. הם עמדו מולו ושילבו את ידיהם, לא זזו ממקומם עד שהארי לא הסכים לקום, הוא גלגל את עיניו והסיר את השמיכה מעצמו כשנעמד והשניים מחאו לו כפיים.
"תפסיקו," הארי אמר ודחף בקלילות את נייל מכתפו כשהוא צחק את הצחוק המתגלגל שלו והשלושה החלו להתארגן, כמו כל בוקר, כאילו הימים פה עברו כמו סרט נע, אך במעגל, אין התקדמות, בכל פעם חוזרים להתחלה- שזה הבוקר, וכל יום התנהל אותו דבר כמו הקודמים לו וכמו הבאים לו. זה כאילו הזמן לא עבר, כאילו החיים באחוזה היו שונים מהחיים בחוץ, שבהם אנשים התקדמו, התפתחו, מצאו תחביבים שונים ועיסוקים חדשים וגילו על עצמם דברים חדשים, אבל ברגע שאתה נמצא באחוזה הזאת, זה כאילו שהמוח שלך נכבה, ואתה הופך להיות רובוט, מעין מכונת עבודה.
אבל כוחותיהם של הנערים רק הלכו ונגמרו, ובשביל לזכות בסוף שבוע חופשי הם היו צריכים לעבוד קשה במשך כל השבוע, וכשאתה מתעייף זה מאוד קשה לפעול, שלא נדבר על הכאב הפיזי והנפשי של לשכב בכל ערב שוב ושוב, זה דברים שהגוף לא מסוגל לקחת שוב ושוב במיוחד לא בטווחי זמנים כל כך קצרים זה מזה. זאת בעצם הייתה עבדות, אבל אף אחד לא אמר כלום, הנערים שתקו והסכימו עם כל מילה שיצאה ללואי מהפה. במובן מסוים, הם העריצו אותו על כך שהוציא אותם מהבור שנקלעו אליו, אך לא הבינו שהוא תקע אותם בבור חדש, רק יותר נוח כמובן.
כל הנערים התאספו סביב השולחן לארוחת הבוקר כשהארי התיישב במקומו הקבוע ולואי הגיע מיד לאחר מכן, מתיישב בראש השולחן כשהארי הסתכל עליו ומבטיהם הצטלבו, לואי הסיט את מבטו והתיישב כשכל הנערים התחילו לאכול, אך הארי בקושי אכל, עיניו נפגשו עם אלה של לואי שוב ושוב, והארי נראה כאילו הוא זומם משהו, אך לואי לא יכל להבין מה זה היה.
כשהארוחה הסתיימה, כל הנערים התרוצצו עם הצלחות הריקות והמלוכלכות, מנקים את השולחן ומסדרים את האזור כשהארי נשאר לשבת לכמה שניות ולואי קם מכיסאו, מניח על השולחן את המטפחת שהייתה מונחת על ברכיו לפני שהחל ללכת בחזרה למשרדו, עובר מאחורי הארי שקם באותו הרגע ונתקע בו ולואי תפס את הכיסא כשהארי הסתובב במהירות, "פאק," הארי מלמל כשהתקרב ללואי והניח את ידו על חזהו, "אני כל כך מצטער," אמר ומבט תמים על פניו, ואז הוא נשך את שפתו התחתונה וחייך. אבל זה היה יותר מסתם חיוך, היה משהו מרושע בעיניו, אבל בקטע טוב, משהו שמשך את לואי וסקרן אותו, אך הוא ידע שזה היה בכוונה, ולכן חייך ונשך את שפתו כשהתרחק, "זה בסדר," לואי אמר והלך למשרדו לאחר שהניח את ידו על כתפו של הארי, גורם לצמרמורת לעבור בגופו תחת מגעו של לואי.
הארי הסתכל לאחור כשלואי סובב את ראשו והארי קימץ את שפתיו, הוא לא ינצח בזה.
וככה זה המשיך, הארי נתקל בלואי בכל הזמנות שיכל וניסה להתקרב אליו יותר ויותר, לפעמים הוא עמד במסדרון וחיכה שלואי יעבור רק כדי שיוכל להעמיד פנים שלא ראה אותו וללכת עם גבו אליו, רק בשביל שלואי יסתכל עליו, או שהוא הפיל משהו "בטעות" בדיוק כשלואי היה באזור. הארי עשה כל מה שעלה לראשו, ולואי החזיר לו באותו מטבע כשהתעלם ממנו, הסתכל עליו במבטים אדישים והראה להארי שהוא לא מעוניין, למרות שזה היה שקר, ולואי נאלץ בכל כוחו להתאפק לא לעשות שום דבר פזיז.
