לאחר שעזב את הארי להרהר במחשבותיו, לואי כבר הספיק לחזור למשרדו, הארי עמד במסדרון ולא היה מסוגל לזוז, הוא לא היה מסוגל להוציא מראשו את העובדה שמחר הוא כבר יצטרך לאבד את הביתולין שלו לאדם זר, האדם הראשון שיראה את הארי במצב הכי אינטימי שהיה בו אי פעם, יהיה סתם אדם ששילם עליו ללילה, אפילו לא ללילה שלם, רק לכמה שעות, רק בשביל לספק את צרכיו המיניים.
'האם אהיה בכלל מסוגל לעשות את זה? לעשות מה שנדרש ממני?' הארי חשב לעצמו ועצם את עיניו בגועל כשדמיין את הסיטואציה בראשו, הוא לא מסוגל לחשוב על אותו אדם שהוא לא יודע בכלל מה שמו, איך הוא נראה, ומי הוא, בתור האדם הראשון שיחדור למרחב האישי שלו וינצל את החולשה שלו, יראה אותו במצב הכי פגיע שלו.
זה נראה כאילו שאר הנערים והנערות לא מייחסים לאותם דברים חשיבות בכלל, כאילו עשו זאת מאות פעמים, עם מאות אנשים במאות לילות. האם גם הם היו ככה רק כשהגיעו? מתי הם התחילו להתרגל לעניין? האם הם פשוט שוכבים שם עם מבט מת בעיניהם ומחכים שהאדם השני יסיים כדי שיוכלו לקבל את התשלום שהיו חייבים לתת למר. טומלינסון רק כדי שיוכלו להמשיך להתגורר בבית הזה כי כל מקום אחר לא היה מוכן לקבל אותם? או שלא הייתה להם ברירה וזה המקום היחיד שיכלו למצוא בו מיטה ואוכל. האם זאת באמת העבודה היחידה שיכלו להשיג? לא חסרות עבודות, והם אפילו לא מקבלים שכר, רק את צורכי הקיום הבסיסיים שזה מקום לישון בו, אוכל ושתייה. האם הם באמת בסדר עם זה או שהם מסתירים את הכאב הפנימי שלהם בגלל שהם צריכים לתת את גופם לאדם אחר בכל לילה?
הארי נסחף למחשבותיו, הוא לא יכל לומר כמה זמן עמד שם ובהה באוויר הריק, בקיר הלבן, ודמיין סיטואציות שונות בראשו. אבל לפתע נער מספר עשרים פרץ משום מקום לקומה הרביעית וחלף על פניו במהירות כשהתקדם לחדרו של מר. טומלינסון שקרא לו. הוא נראה חיוור, כאילו ידע טוב מאוד שעשה משהו רע שיכניס אותו לצרות, אך עשה אותו בכל זאת.
הבחור דפק על דלת המשרד של לואי שפתח אותה תוך שניות בודדות, והנער נכנס, גופו מכווץ ועיניו נראות מלאות אשמה.
"כמה הרווחת?" קולו הנוקשה של לואי נשמע מבפנים, וזה גרם להארי להסיט את ראשו לעבר החדר שהדלת שלו הייתה פתוחה לחריץ קטן שדרכו הארי יכל לשמוע את השיחה. החדר היה שקט לכמה שניות, הבחור נשאר שקט, הוא התמהמה בתשובתו ולא ענה.
ואז נשמעה דפיקה חזקה שהקפיצה את הארי ממקומו וגרמה לו להתרחק מעט בחשש, לואי חבט בשולחנו בכעס ויבבה נשמעה מהחדר. "אני מגלה הכל מספר עשרים, חשבת שלא אגלה שהלכת לבלות מיד לאחר שקיבלת את הכסף מהלקוח של אתמול ובזבזת הכל?! היית אמור לחזור לפה, ובחרת להמרות את פי, אתה לא חדש פה, ובכל זאת בחרת לעשות מה שאתה רוצה," לואי התפרץ והארי נשך את שפתו בפחד, מה אם הארי יפשל מחר? האם לואי יצעק גם עליו ככה? או שזה יהיה יותר גרוע? הוא לא רצה לדעת.
הארי הצליח סוף סוף לשחרר את מחשבותיו, מתרחק מהאזור במהירות כשהחליט ללכת לחדרה של ג'סי, גופו וידיו רעדו למרות שעוד לא עשה כלום, אבל לא רצה שמחר יגיע, הוא פחד.
הארי סובב את ידית הדלת ופתח אותה במהירות לפני שנכנס וסגר אותה אחריו, ג'סי ישבה על המיטות יחד עם מספר אחד שהיו שותפות לחדר יחד עם עוד נערה שלא הייתה בחדר באותו זמן. שתי הבנות הפנו את ראשן להארי ובכך קטע את שיחתן, "קרה משהו?" ג'סי שאלה והארי התיישב לידה על המיטה, מול נערה מספר אחד. "פ-פשוט, מר. טומלינסון צעק על מספר 20," הארי אמר ונאנח, הוא לא רצה לדמיין מה יקרה אם יפשל מחר, הוא שונא שצועקים עליו, הוא מעולם לא ידע איך להתנהג במצבים כאלה, הם הלחיצו אותו וגרמו לו לרצות לבכות.
"אל תיבהל, כל עוד הוא לא צועק עלייך אין לך סיבה לדאגה," מספר אחד- שעכשיו כבר התברר ששמה הוא אמנדה- אמרה. "מחר זה כבר כן יהיה אני, מר. טומלינסון קבע לי לקוח כבר מחר ואני לא חושב שאני אהיה מסוגל לבצע את מה שהוא מצפה ממני," אמר ונשך את שפתו התחתונה בלחץ, ג'סי ואמנדה הסתכלו עליו ברחמים ודאגה, הן לא ידעו איך לעזור ולפתע צעקות נשמעו מחוץ לחדר, מהדהדות במסדרונות האחוזה. "איפה מספר 25?!" לואי קרא והארי התכווץ מאחורי ג'סי, האם הוא יודע שהארי צוטט לשיחתו? הוא לא היה צריך, אבל הדלת לא הייתה סגורה והוא היה שם במקרה, הוא לא עשה שום דבר שהוא לא בסדר,
הדלת נפתחה במכה, חושפת את שתי הנערות שישבו על מיטותיהן בבטלנות, ואת הנער המפוחד שניסה להסתתר מהלא נודע, לואי עמד בפתח החדר והוריד שבמצחו איים לפרוץ, הוא רתח מכעס. "מה אתה עושה פה?" לואי שאל והארי נעמד, "א-אה א-אנחנו-" "לא משנה, בוא איתי בבקשה," לואי קטע את הנער המגמגם שנשך את שפתו והתקדם לעברו, לואי פינה לו את היציאה והארי חלף על פניו כשלואי יצא אחריו וסגר את הדלת. לואי הניח את ידו על גבו של הארי, מזרז אותו ללכת עד שנעמדו בהמשך המסדרון.
"ק-קרה משהו?" הארי שאל בשקט, "הלקוח שלך הקדים את הפגישה להיום בעוד שעתיים, אני יודע שלא עבר זמן רב מאז שהגעת לפה אבל אני מצפה ממך לעבודה טובה כמו שאני מצפה מכל נער אחר פה," לואי אמר ופיו של הארי נפער, הוא לא ידע מה לומר, הוא לא רצה שמחר יגיע אבל מחר נראה כמו הרבה זמן ביחס לפגישה של עוד שעתיים, והוא לא היה מוכן. כל התרחישים שוב רצו במוחו וגרמו לו לסחרחורות, הוא לא מסוגל. לואי שלח את הארי לחדרו להתארגן לאחר שעמד מולו מספר שניות ובהה בו בשקט, לא אמר דבר.
הארי הסתובב וחזר לחדרן של ג'סי ואמנדה שהתעניינו בשיחתו עם לואי, הארי סיפר להן על העומד לקרות, ועל כך שזה בעוד שעתיים, הוא התלונן שאין לו מושג מה לעשות בגלל שאין לו את הניסיון הנדרש ועל כך שהוא לא יודע כלום על איך שעליו להתנהג ולדבר כשאפילו לא החל לדבר בכלל על הרצון הנפשי שלו, אבל מי שואל אותו ממילא, במקום הזה הוא מחויב לעשות כל דבר שיגידו לו, כל דבר פה מתקדם כל כך מהר, נערים ונערות נכנסים ויוצאים במהירות, מגלגלים ערימות של כספים ונותנים את גופם ונפשם ואף אחד לא עוצר לשאול את עצמו או את האחר, האם טוב לו? האם הוא בסדר עם זה? איך הוא מרגיש? האם הוא לא רוצה לצאת מהמקום הזה ולמצוא עבודה אמיתית? אפילו אם היא לא תהיה עבודה שמרוויחים בה הרבה, זה יהיה יותר ממה שהם מרוויחים עכשיו, שזה כלום. ואולי אפילו יוכלו להחזיר לעצמם את הכבוד העצמי האבוד שלהם, שנאבד ברגע שהסכימו לעשות את זה, ברגע שחתמו על החוזה. אבל גם הארי חתם על החוזה, האם זה בגלל שלא הייתה לו ברירה? האם באמת לא הייתה לו ברירה? או שאולי יש משהו הרבה יותר עמוק מאחורי זה שהוא אפילו לא מבין.
אולי זה היה מוקדם מדי בשביל שיתחיל להבין, בכל זאת, זה רק היום הראשון שלו, והיום עוד לא נגמר, השמש עוד נמצאת במרכז השמיים, וכשיצטרך ללכת לאותו לקוח השמש תתחיל לשקוע, אבל בכל זאת, הוא הגיע רק לפני כמה שעות, וכל מה שעשה עד עכשיו היה לחשוב, הוא חשב יותר מדי, והוא צריך להפסיק. הוא היה צריך להתנתק ממחשבותיו לרגע, אבל לא הצליח, סערה התחוללה במוחו והוא לא יכל לגרום לה להיעלם, אבל זה בסדר, הוא יתרגל, זה מה שכולם במקום הזה אמרו לו מהרגע שהגיע, "אתה תתרגל," "הכל יהיה בסדר," אבל אולי הוא לא רצה להתרגל, אולי הוא היה היחיד שהבין שכל זה לא בסדר.
"אני צריך שתעזרו לי להתכונן," הארי אמר לשתי הנערות הפטפטניות ששוחחו ביניהן בזמן שהארי בהה בקיר ושקע במחשבותיו, גורם לשתיהן להפסיק את דיבוריהן באותו רגע כשהן סובבו את ראשו אליו וחייכו בהתלהבות, הן שלחו אותו להתקלח בתור התחלה, ואז הביאו לו את בגדיו שהיו סקיני ג'ינס שחור, טי-שירט שחורה ומגפי קרסול שחורות עם עקב קטן, שהלמו את גופו של הארי בצורה יוצאת דופן, הוא מעולם לא הרגיש כל כך טוב עם עצמו ועם בגדיו כמו עכשיו, כל מה שלבש לפני זה היה חולצות משבצות עם טי-שירטים זרוקים וג'ינסים שלא החמיאו לגופו. אבל הצבע השחור נראה עליו כל כך טוב, הוא לא הבין איך אחד מהנערים הקודמים לו לא קיבל את הצבע השחור, אבל לא התלונן.
לאחר מכן השתיים לקחו את הארי לקומה הרביעית, סידרו את שיערו וגרמו לו להיראות רענן ונקי. לאחר חצי שעה הארי היה מוכן ושתי הנערות הסתכלו עליו כמו הורים גאים, והארי אהב את איך שנראה, זה אפילו גרם לו לשכוח מהמטרה של כל זה לכמה שניות, ואז נזכר שלא נותר לו הרבה זמן עד שיצטרך ללכת, וזה גרם לו להרגיש רע שוב.
"אתה בסדר?" ג'סי שאלה, כשראתה את מבטו המודאג של הארי שהסתכל במראה ונשך את שפתו.
"אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה להיות כאן," אמר ונאנח כשאמנדה גרמה לו להסתובב ולהסתכל עלייה, "כולם ככה בהתחלה, אבל רחמים עצמיים לא יעזרו לך כאן, אתה צריך להתעלות על עצמך יש סיבה שאתה כאן וזה לא סתם. כל אחד פה מסיבה זו או אחרת אבל זה מה שהחיים הכתיבו לכל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו היה צריך להגיע לפה, השאלה אם נצטרך להישאר פה או לא, לכמה זמן נהיה פה והאם משהו משמעותי יקרה בתקופה הזאת, זה כבר משהו אחר, זה איך שאתה רואה את המצב." אמרה והמשיכה,
"אני הייתי בין הראשונים שהגיעו למקום הזה, היו לפני עוד נערים שכבר עזבו אבל כשהגעתי- אני וחברה. שתינו חיפשנו לברוח מהבית, נשרנו מהלימודים והחיים שלנו נראו כל כך רע באותה תקופה שזה לא עניין אותנו מה כבר יקרה, ולא היה לנו מקום להיות בו, אז העדפנו להעביר קצת זמן עם בחורים שונים בכל לילה רק כדי שיהיה לנו מקום לישון, ואז הגענו מרצוננו לכאן, זה סיפור ארוך אבל אני נשארתי והיא עזבה, אני לא יודעת מה קרה לה מאז אבל החיים מובילים אותנו לכל מיני דברים שאנחנו לא מצפים שיקרו, ואני לא מתלוננת, זה המקום הכי טוב שהייתי בו מאז ומתמיד, וזה רק בגלל איך שאני רואה את זה, אולי זה שגוי אבל זה מה שיש לי עד שאבין מה אני רוצה לעשות בחיי," אמרה ונשמה עמוק, זה היה יותר מדי מידע שהגיע משום מקום והארי לא ציפה לזה, הוא רק הסתכל עלייה ועיניו הביעו דאגה, עצב.
"אני מצטער לשמוע, א-"
"זה בסדר, לא ביקשתי רחמים," אמנדה קטעה את הארי והמשיכה, "אבל אני רוצה שאתה תפסיק לרחם על עצמך, ובגלל שזה רק היום הראשון שלך אני לא מצפה שזה יקרה ישר, זה תהליך שאתה צריך לעבור כדי לקבל את המקום והמצב שאתה נמצא בו כרגע, אבל אני רוצה שתאמין שהטוב ביותר עוד לפניך, ויום אחד זה יגיע, וזה יהיה שלך," סיימה וחייכה כשהארי הסתכל עליה וחייך, הוא באמת האמין בזה, פשוט היה צריך שיזכירו לו את זה.
"זה היה מעורר השראה," הארי אמר ואמנדה צחקה והסמיקה כשג'סי גיחכה, "דברים מעוררי השראה זה הקטע שלה, ובכל פעם שתוכל לדחוף איזה פתגם או שניים היא תעשה את זה," אמרה והשתיים צחקו.
הארי הודה לשתי הנערות, אבל היה עליו ללכת, לצערו. אבל הוא הרגיש טוב עם עצמו, והוא ניסה לא לחשוב על זה יותר מדי, הוא רק רצה לעבור את זה ולהמשיך בחייו, הוא רצה למצוא את דרכו החוצה כמה שיותר מהר, עם כל הכבוד לדבריה של אמנדה, הוא לא רצה להישאר פה תקופה כל כך ארוכה, וכמה שפחות זמן יותר טוב, זה לא משנה מה יקרה בחוץ, אבל כל עוד יצליח לצאת מפה הוא ינסה למצוא את מקומו, אפילו אם זה יהיה קשה.
הארי נפרד משתי הבנות במסדרון וכשהן עשו את דרכן חזרה לחדרן, הארי פנה לעבר משרדו של לואי, הוא לא ידע לאן הוא היה צריך ללכת אז הניח שהדבר הכי טוב זה ללכת ישירות ללואי ושהוא ידריך אותו.
לואי פתח את הדלת ופניו הביעו תדהמה כשראה את הנער הנאה שמולו, אך מיד סילק את כל מחשבותיו מראשו, "כן?" לואי שאל והארי התעסק בציפורניו כשהשפיל את ראשו מעט ותלתל משיערו נפל על פניו, "א-אמרת לי להתכונן," הארי אמר ולואי הפנה לו את גבו כשחזר למשרדו ולקח את צרור המפתחות שלו וחזר להארי שהתרחק מהדלת ולואי סגר את משרדו אחריו.
"בוא אחרי," לואי אמר והארי עקב אחריו במורד המדרגות, לואי ניגש לאחד השומרים ולחש לו דבר מה באוזנו כשפתח את דלת הכניסה והוביל את הארי ליציאה, אחד הנהגים שישבו בחצר ושוחח עם אחד השומרים האחרים נעמד כשראה את לואי שהוביל את הארי, לוקח את הכובע שלו ולואי התקדם, משוחח עם הנהג בזמן שהארי עמד מאחוריהם והסתכל על החצר הענקית. השמש כבר החלה לשקוע והרוח הקרירה שהופיעה כשהשמש החמימה נעלמה, הקפיאה את הארי וגופו רעד כשהוא חיבק את עצמו וניסה להתחמם. שער הכניסה הענקי נפתח ולואי הסתובב להארי, מניח את ידו על גבו כשהוביל אותו ליציאה ולכיוון אחת המכוניות שהנהג התיישב בה והניע אותה, הארי הסתכל על המכונית והתכוון ללכת כשלואי עצר אותו.
"אל תשכח שאתה בעבודה, וזאת אמנם הפעם הראשונה שלך וזה קרה מהר אבל הלקוח עשיר ואני מצפה לתגובות טובות, אז תעשה את המקסימום ותחזור עם כל הסכום שאתה אמור לקבל," לואי אמר והזכיר לו כמה מהחוקים החשובים ביותר בעיניו, שהיו לא להמרות את פיו ולא לשקר לו. בנוסף הוסיף שעליו לחזור מיד לאחר שזה מסתיים, לא משנה כמה זמן יקח, למרות שהזמן קצוב אך הסכום גדל עם כל שעה שעוברת.
הארי הנהן, הוא לא רצה לגרום לבעיות, אך בגופו עברה תחושת בחילה וצמרמורות כשנזכר איפה הוא נמצא, ולאן הוא הולך, ושזה הולך לקרות בכל רגע, הוא הולך לאבד את הבתולין שלו לאדם זר. ובאותו רגע שנכנס למכונית והתיישב באחד מהמושבים האחוריים, כל הביטחון העצמי שהיה לו נעלם, הוא לא זונה, הוא לא יהיה, זה לא יקרה. הוא לא מוכן לאבד את הבתולין שלו, לא הערב, לא לאדם זר, לא משנה אם יהיה נחמד או לא. הוא לא מסוגל.
הנהג התניע את המכונית ויצא לדרך שארכה כשעה, כל הדרך הארי התווכח עם עצמו בראשו על כך שהוא לא מסוגל אבל הוא חייב, הוא יכול לברוח אבל לואי ימצא אותו, זה בסך הכל לפתוח את דלת המכונית ולצאת, הוא יצטרך לרוץ מספיק מהר אבל לאן כבר יוכל ללכת, וגם אם היה לו את האומץ, זה לא היה עוזר. אבל הארי פחד לעשות כל דבר שלא היה ממה שהיה צריך לעשות, ולכן רק ישב ובהה מהחלון כל הנסיעה, לא זז ממקומו.
כשהגיע למקום המבוקש, הנהג עצר את המכונית והורה להארי לצאת, ואמר לו שיחכה לו בחוץ מאחר והלקוח שילם עליו רק לשעה, המחירים היו גבוהים ואף על פי שהיה עשיר, הניח שלא יהיה זקוק להארי ליותר משעה. אז הארי התנחם בעובדה שאת הלילה לא יעביר איתו, ויוכל לחזור לאחוזה ולפחות לישון במיטתו החדשה עם שותפיו לחדר, מה שהיה יותר טוב מלישון במיטתו של אדם זר ולהיות כלוא בין זרועותיו.
הארי יצא מן המכונית והסתכל על הבית הענקי, לא גדול כמו האחוזה, אך בהחלט נמצא בשכונת יוקרה והיה הרבה יותר גדול מביתו הישן שהיה בגודל של קופסה. הארי נכנס בשער הכניסה שהיה פתוח וגרר את רגליו לדלת הכניסה, נושם עמוק ונושף כל הדרך עד לדלת, הוא יצליח לעשות את זה, הוא מסוגל, הוא בטוח בעצמו. אך ברגע שצלצל בפעמון הדלת, האוויר התרוקן מראיותיו, והוא רצה להסתובב ולברוח, אך הדלת נפתחה לאחר שניות בודדות, כאילו שהאדם חיכה מבעד לדלת לרגע שהארי יגיע. וברגע שפתח את הדלת הבחור הגבוה והשרירי נגלה לעיניו של הארי, תופס בחולצתו השחורה ומושך אותו פנימה, סוגר את הדלת אחריו בבעיטה. "זמן משחק," אמר בחיוך ושניה לאחר מכן תקף את שפתיו של הארי שיבב והתפתל מתחת למגעו, הבחור סגר עליו ולא נתן לו אוויר לנשימה, הארי הצמיד את ידיו לחזהו של האדם שעמד ממולו וניסה להדוף אותו, אך לצערו הוא היה חזק ממנו.
הבחור תפס את מפרקי ידיו של הארי בידיו והפריד את שפתיהם, הארי נשם עמוק אך לא מספיק מכיוון שבאותו רגע הבחור קרע את חולצתו והוביל אותו במהירות לאחד החדרים, לא מבזבז זמן יקר, אפילו לא שניה. הוא התכונן לשעה הזאת, הוא ידע שהוא צריך לנצל אותה טוב, אך הארי לא התכונן, והוא לא מסוגל לנשום, הוא היה כל כך מבוהל והוא לא הבין מה קורה סביבו, מה הוא צריך לעשות.
הבחור השרירי הוביל את הארי למיטתו ודחף אותו עליה כשהארי נחת בגבו למיטה והבחור מיד עלה מעליו, הארי לא הוציא צליל מפיו עדיין, מנסה לעכל את מה שקורה, אבל הוא לא רצה שזה יקרה, הוא רצה להפסיק וללכת, הוא רצה שהבחור יעזוב אותו, אבל הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו, וגם אם כן, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
הבחור התעסק בלהוריד את חולצתו ולפתוח את חגורתו כשהארי השתחל מתחתיו ורץ לצד החדר, מתרחק כמה שיותר מהבחור "מה לעזאזל..." מלמל לעצמו מתחת לנשימותיו הכבדות ומיד נעמד על רגליו. "משחק אותה קשה להשגה מה?" אמר והתקרב להארי, כורך את ידו סביב גבו ומקרב אותו לחזהו. "ל-לא," הארי הצליח להשחיל מבין שפתיו.
"כן," הבחור אמר והצמיד את הארי לקיר, תופס את סנטרו בידו והצמיד את שפתיו אליו כשבידו השנייה התעסק עם מכנסו הצמוד של הנער המבוהל שדמעות זלגו מעיניו, "ל-לא, ב-בבקשה א-אני לא יכול," הארי גמגם בפחד והדף את הבחור מעליו.
"פאק, תפסיק לשחק," הבחור נהם ותפס את הארי שניסה להתחמק, מושך אותו וזורק אותו למיטה כשהוא פותח את כפתור מכנסיו ופושט אותם, הארי הסיט את מבטו וניסה למצוא דרך לברוח כשהבחור התקרב להארי ומשך אותו מהמיטה, תופס אותו בשיערו ומוריד אותו לברכיו כשהארי התנגד, "תעזוב אותי!" צעק לפתע ודחף את הבחור ממנו בחוזקה, הוא לא היה מסוגל להתאפק יותר, הוא פרץ בבכי ויצא מהחדר, תופס את חולצתו הקרועה ויצא מהבית בריצה, משאיר את הדלת פתוחה מאחוריו כששמע את צעקות הבחור, אך לא הבין מה הוא אמר, הוא היה עסוק בסערה הנפשית שהתחוללה בתוכו והוא יצא משער הבית, שוכח מהנהג שישב במכוניתו ורץ בהמשך הרחוב בהיסטריה, מתנשף מבעד לדמעות ולבכי כשהתרחק מספיק ועצר, נופל על ברכיו וטומן את ראשו בידיו, ועכשיו, זה היה רגע השבירה שלו.
הנהג שהבחין בנער הרץ התניע את המכונית במהירות ונסע אחריו, מאט את המהירות כשהבין שעצר במקומו והנהג עצר את הרכב, יוצא מהמכונית והתקרב להארי. "הכל בסדר, בוא איתי," אמר לו בשקט והניח את ידו על גבו, עוזר לנער הצעיר לקום והוביל אותו למכונית כשהארי נכנס והשניים נסעו.
כל הסיפור נמשך בסך הכל כמה דקות, אך הוא היה מספיק טראומתי להארי שלא הצליח להבין בבירור מה קרה, והוא היה נסער מדי מכדי לשחזר את הכל, אבל הוא לא הפסיק לבכות, הוא היה שברירי, ואפילו שניסה למצוא את החיובי בכל דבר, ואפילו שהרגיש שיש לו ביטחון עצמי לאחר הנאום המעורר השראה של אמנדה, ברגע האמת, הוא נשבר, הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. אבל מה שלא יהיה, הוא היה מרגיש יותר רע עם עצמו אם כן היה עושה מה שהיה מוטל עליו לעשות, וחלק קטן בתוכו הרגיש הקלה על כך שכלום לא קרה, מלבד הדברים שכן קרו, אך הארי שמר על הבתולין שלו, והוא שכח מהעובדה שיצטרך להתמודד עם לואי כשיחזור לאחוזה.
מה יגיד לו? האם הבחור כבר סיפר לו? האם הוא כבר יודע שהארי התנגד וברח או שהוא מחכה להארי שיחזור עם הכסף שלו? מצד אחד הארי קיווה שלואי לא יודע, כי אם היה יודע הוא היה מתחרפן עוד מלפני שהארי היה מספיק לומר לו משהו, ומצד שני הארי קיווה שלואי כן יודע, כדי שלא יצטרך לספר לו בעצמו, לואי יתחרפן בשני המצבים, והארי לא היה מוכן לזה. אבל הארי היה מוכן להאשים כל אחד בכל זה מלבד את עצמו, הוא מאשים את אביו שמכר אותו מההתחלה ומסר אותו בקלות לאדם זר, הוא מאשים את לואי שהוא היה מוכן לשלם על הארי כדי שיעבוד בשבילו, הוא מאשים אותו על זה שהוא עשה עסק מסחר בזנות, הוא מאשים אותו על היחס שלו לדיירי הבית ועל החוקים שלו, לעזאזל עם החוקים שלו. והוא מאשים אותו על זה שכל זה התחיל רק לפני כמה שעות, והוא לא נתן לו לנוח אפילו לרגע.
כל כך הרבה קרה בשעות הבודדות האלה, והארי מותש, הוא כל כך עייף, אבל הוא לא מסוגל להירדם. הוא עייף נפשית, אבל ידע שברגע שיגיע לאחוזה ויגיע הזמן שיצטרך ללכת לישון, המחשבות, הכעס הפנימי והרגשות אשם יתקפו אותו מכל עבר, הם לא עזבו אותו לרגע אחד להיום, והארי היה שמח לקבל כמה דקות של שקט מהמחשבות שלו כשניסה להעסיק את עצמו בדברים אחרים, במחשבות אחרות ויותר שמחות, אך ללא הצלחה.
