הארי קם ליום שלמחרת, מחפש בידו את השעון המעורר שהתרגל לכבות בדיוק בשעה 8:00 בבוקר, אבל הוא לא היה שם, הארי הושיט את ידו לעבר השידה שלא הייתה בכוונה למצוא את השעון שלא צלצל ולבדוק מה השעה עד שנפל מהמיטה וגופו התנגש ברצפה הקרה. לעזאזל.
הארי לא מצא שום דבר שהיה שייך לסביבתו הטבעית אך סירב לפקוח את עיניו, הוא היה מותש והוא חשב שהוא הולך לאחר לעבודה שבה עבד בכל בוקר בניסיון לפרנס את עצמו. הארי העביר את ידיו על פניו וניסה לעורר את עצמו כשעיניו נפתחו באיטיות ולקח לו כמה שניות עד שראייתו המטושטשת נהייתה צלולה והמקום החל להתבהר. לפתע הוא נזכר שהוא נמצא באחוזה, ומבעד למיטה הוא ראה את שני הנערים האחרים שהיו שותפיו לחדר, עדיין לא יצא להם לדבר, הם לא נפגשו לפני זה פנים מול פנים. אך הארי קיווה שהוא עדיין חולם, ושהחלום הנורא שהוא חלם -על כך שאביו מכר אותו בתמורה לכסף והוא נלקח להיות זונה באחוזה יחד עם עוד 24 נערים ונערות והוא נשלח לאבד את בתוליו אך זה לא קרה וכל זה ביום הראשון- הולך להסתיים והוא הולך להתעורר בכל רגע. אבל זה לא קרה, וזאת המציאות שלו עכשיו. האם זה יכול להתדרדר? האם באמת יש לאן לרדת יותר?
הארי רק חשב על כך שהוא לא הולך לחזור לעבודתו יותר, האם המעסיקים שלו יודעים על כך? האם אביו של הארי התפטר בשמו? השאלה הזאת שהארי שאל את עצמו גרמה לו לגחך, ברור שלא, לא מספיק אכפת לו בשביל ללכת עד למקום עבודתו ולהתפטר בשבילו, ואם המעסיקים שלו לא יודעים שהוא לא הולך לחזור, האם יהיה להם אכפת? האם הם ילכו לביתו ויחפשו אותו? האם הם בכלל יחשדו במשהו? הארי מעולם לא החמיץ יום עבודה, אולי הם ישימו לב שדבר מה אינו כשורה.
הארי קם על רגליו והעביר את ידו בשיערו המבולגן, הוא הסתכל על עצמו בראי הארוך שהיה תלוי על הקיר ליד הדלת, מכנסי הטרנינג האפורים היו זרוקים על גופו ועיניו היו נפוחות. הארי הלך לעבר הארון והוציא בוקסר שחור, מקלחת יכולה לעזור לו כרגע. לפתע השעון המעורר והרועש שהיה ממוקם על שולחן העבודה צלצל, השעה הייתה 8:15 והארי קפץ ממקומו, ניגש לעבר השעון אך לא ידע אם צריך היה לכבות אותו או לא, אך עד שהחליט שעליו לכבות אותו, השניים כבר התעוררו וקפצו ממיטותיהם. נער אחד כיבה את השעון בזמן שהשני התנער משנתו והשניים הסתדרו בקלילות מול המראה. "בוקר טוב," אמרו לנער שעמד בפינת החדר והביט בהם עם מבט מבולבל על פניו. הנערים יצאו מהחדר לאחר כמה שניות ואז הארי הבין שלא ענה להם, אך לא הבין איך זה יכול להיות בוקר טוב.
האם איי פעם היה בוקר שהיה בוקר טוב?
ובמקום הזה בעיקר, איך אפשר למצוא את החשק לקום לעוד יום של סבל, ובמיוחד כשאותם נערים עושים את זה שוב ושוב במשך תקופה ארוכה, אבל כנראה שכשגרים באחוזה הזאת במשך כל כך הרבה זמן לומדים להתרגל למצב. הארי ידע שהוא לעולם לא יצליח להתרגל, אולי זאת הייתה מחשבה שהקדימה את זמנה מאחר והארי היה במקום הזה רק יום אחד, אבל הזמן עבר כל כך לאט שזה הרגיש כמו שבוע. אפילו אם לא ידע מה העתיד צופה לו, הוא ידע שהוא לעולם לא יכנע לזנות, אין מצב, לא כל עוד זה תלוי בו.
הארי לקח את המגבת שלו מהמגבות שהיו תלויות על המתלים שבחדר ואת התיק הקטן שלו שבתוכו היה מברשת שיניים ומשחת שיניים- ויצא למסדרון שכל הנערים רצו בו, אותו דבר לגבי הנערות שנמצאו בקומה למעלה. הארי מצא את דרכו למלתחות בין כל הנערים ונכנס לחדר, הוא תפס את אחת המקלחות שהיו פנויות וקיווה שאף אחד לא ימשוך את הוילון, המלתחות היו רועשות, כל הנערים נדחסו לבפנים וכל אחד ניסה למצוא מקום משלו להתארגן לפני שכולם ירדו לאכול ארוחת בוקר, ולא הייתה פרטיות בכלל, הארי התכווץ במקומו והתפלל לעבור את המקלחת הזאת בשלום, הוא הרגיש לא בנוח.
למזלו של הארי, אף אחד לא התפרץ למקלחת אפילו שהתקלח מספיק מהר כדי לצאת ממנה תוך דקות ספורות. הוא לבש את מכנסי הטרנינג שלו שוב וזרק את המגבת הרטובה על כתפו, הנערים החלו לצאת מהמלתחות והארי ניגש לאחד הכיורים והסתכל על בבואתו במראה, הוא הניח את התיק השקוף והקטן שלו על השיש והתארגן.
לאחר מכן, הארי יצא מהמלתחות וחזר לחדרו, הוא פשט את מכנסיו וקיפל אותם, מניח אותם מתחת לכרית שלו. הוא ידע שאסור היה לו להסתובב עם בגדים, מה שהיה מאוד מטופש בעיניו כי מה קורה אם למישהו קר? האם באמת היה אסור ללבוש משהו בנוסף? כנראה. אבל הארי לא רצה להעיר על כך, הוא דיי ניסה להתחמק מצרות. הוא החליט שהיום עליו להיות שקט ולהיעלם בין כולם, אולי כך יזכה לקצת שקט לאחר היום המסעיר שעבר עליו אתמול.
הארי סירק את שיערו ונשם עמוק לפני שיצא מהחדר והצטרף לשאר הנערים שישבו בסלון וצחקו, חלקם צפו בטלוויזיה וחלקם שיחקו. הוא הרגיש לא קשור, הוא לא הכיר אף אחד מהם ושתי הנערות היחידות שהכיר לא היו באזור. כל הנערים ישבו ביחד, כמו חבורה גדולה ומאוחדת, הם התחבקו ונראים קרובים כמו אחים, אך לא יותר מזה, והארי לא ידע שלואי אסר על זה, מגע מיני בין הזונות נחשב לאסור, גם עישון סמים ושתיית אלכוהול הייתה אסורה, למרות שהתייחס לזונות בזלזול, לואי התנגד לכל מה שהיה יכול לפגוע בהם, ודעתו הייתה ברורה להם בעניין. אם טרח כל כך להוציא אותם מבתיהם ולהרחיק אותם מדברים מסוכנים כמו עישון ואלכוהול, למה שיתן להם לחזור לשם, במובנים תאורטיים כמובן, הם לא באמת הולכים לחזור לאותם בתים שגדלו בהם.
לואי ירד במדרגות ונכנס לאזור הסלון, נוכחתו הייתה גדולה ומשמעותית כך גם שלא דיבר ולא עשה רעש, כל הנערים ידעו שהוא נמצא באזור, ובאותה שניה כל הקולות השתתקו, וכל המבטים הופנו אליו, אך לואי לא בא בשבילם, הוא בא בשביל הארי וקרא לו לבוא אחריו. כל השאר לא הבינו מה קורה, אך לא ייחסו לזה משמעות רבה, לא היה להם אכפת מהארי מספיק. הם לא טרחו לנסות להתחבר אליו, ואם להיות הוגנים, הוא לא ניסה להתחבר אליהם גם.
השניים נכנסו למשרדו של לואי שהורה להארי לשבת בכיסא ליד השולחן כשהוא נעמד בצידו השני, לא מבזבז רגע כשאמר "אתה יודע שבסופו של דבר תצטרך ללכת ללקוח ולעשות את הנדרש ממך נכון? לא תוכל להסתתר ולהתחמק שוב," אך הארי קיווה שכן.
"כן אדוני," הארי אמר, אפילו כשלא עשה כלום, והיום רק התחיל, לואי בא וחיפש אותו, ומצב הרוח הגרוע שהיה לו רק התדרדר יותר.
"מתי אתה חושב שזה יקרה?" לואי שאל והרים את גבותיו,
"א-אני לא יודע, אדוני," אמר והשפיל את ראשו, מסתכל לרגליו החשופות והחלקות, היה לו דיי קר, והאווירה הקרירה גרמה לו להרגיש ריקני.
"זה יקרה במוקדם או מאוחר," לואי החל לומר כשהתרחק משולחנו והתהלך בחדר, "אני אישית מעדיף שזה יהיה כבר עכשיו," אמר כשנעמד מאחורי כיסאו של הארי שקפא במקומו, הוא היה מתוח מדי ולא יכל לזוז עם נוכחותו של לואי מאחוריו.
"קבעתי לך עם לקוח נוסף, הפעם יש לך שלושה ימים להתכונן לזה, ולגבי הבחור מאתמול, נאלצתי לשלוח לו את אחד הבחורים בחינם כדי שלא יזיק לעסק שלי, קח את זה לתשומת לבך. וכדאי לך להיות מוכן הפעם, אם לא, תישא בתוצאות, אך הפעם אני לא אוותר לך שוב,"
הארי התכווץ במקומו, מתחנן שהכיסא יבלע אותו, "ב-בבקשה, א-אני לא מסוגל," גמגם בפחד.
"אבל זאת בדיוק הבעיה, אני לא חושב ששאלתי אותך למה אתה מסוגל, תתחיל להתכונן, אני מצפה ממך שעד שתצטרך ללכת ללקוח תצליח להתרגל למצב ולקבל את המציאות, אני לא אקבל כלום שהוא פחות משלמות, אין טעויות יותר. משוחרר," לואי אמר בקרירות והארי הנהן לפני שיצא מהחדר.
הארי הלך לחדרו בצעדים כבדים ופתח את הדלת, החדר היה ריק ושותפיו לא היו באזור. הארי סגר את הדלת אחריו ונכנס לחדר השירותים הקטן הצדדי שהיה בחדר, מסתכל על בבואתו במראה הקטנה כשאחז בכיור ועצם את עיניו, הוא הרגיש שליבו הכואב מכביד עליו, כאילו שבכל שניה הוא רק התכווץ יותר, וגרם לו יותר כאב. דמעות החלו להצטבר בעיניו כשהוא פתח את עיניו והסתכל על האדום שבהן, והוא התייפח.
הארי הבין שהוא רואה רק את השלילי שבמצב, אבל הוא לא הצליח למצוא את הדבר החיובי, והוא ניסה לשמור על קור רוח, דבר שהוא נכשל בו שוב ושוב ביומיים האחרונים, והוא לא הצליח למצוא סיבה להיות חיובי יותר, "מה הטעם?" שאל את עצמו. דמעות זלגו מעיניו כשהוא בכה חרישית, לא רוצה להשמיע צליל. הוא נעל את הדלת ונשען על הקיר עד שנחת לישיבה על הרצפה, הוא בהה בקיר הלבן ובחלל הריק והקטן.
הקיר היה קר וגופו החשוף הצטמרר מהמגע, הבוקסר הדק לא עזר לו להתחמם והקור לא ניחם אותו, אך העדיף להסתתר בחדר הקטן מאשר לצאת, ממילא לא יכל לחזור למיטתו, ולא יכל ללבוש שום דבר בנוסף. הארי הרגיש שהוא לא מסוגל להישאר במקום הזה, הוא לא מסוגל לחכות את השלושה ימים האלה עד שיצטרך ללכת שוב ללקוח, הוא הרגיש שאם ישאר במקום הזה עוד יום אחד יתפוצץ, ולכן הוא חייב לברוח. לא משנה לאן, לא משנה כמה קשה זה יהיה, הוא יעשה כל דבר כדי לצאת מפה.
אבל הארי התפלל שבכל רגע מישהו יפתח את הדלת ויגיד לו שהכל היה בדיחה ושהוא יכול ללכת הביתה ולחזור לחייו האמיתיים. אבל זה לא קרה, והארי נשאר יותר מדי זמן בשירותים האלה לבדו, הקור עטף אותו מכל כיוון ונגמר לו הכוח הנפשי לבכות.
קריאות נשמעו מחוץ לחדר, מהדהדות במסדרונות, קוראות לכל דיירי הבית לארוחת בוקר, אך הארי לא היה רעב, ומרוב שהיה עייף לא היה לו את הכוח לקום ולצאת מהחדר, עיניו נעצמו וגופו השתחרר מהלחץ לאט לאט כשהוא נרדם.
