לואי יצא ממשרדו, הוא רתח מעצבים ובעיניו היו להבות, ידיו התקמצו לאגרופים והורידים שבזרועותיו בלטו. הוא כל כך כעס על אותם נערים שהוא ילמד אותם לקח שהם לא ישכחו כל חייהם, הוא יהרוס אותם.
לואי התקדם לעבר חדרם של הבנים שגם אמילי נמצאה בו ופרץ לפנים כשבעט בדלת בחוזקה, הוא הרגיש שהוא יכל להוציא את הדלת ממקומה ולשבור אותה, והנערים שישבו בחדר וצחקו השתתקו וקמו במהירות כשראו את לואי.
לואי טרק את הדלת אחריו והתקדם לעבר הבנים כשתפס את אנדי מגרונו והצמיד אותו לקיר כשאנדי הרגיש שהוא נחנק, לואי סגר עליו והתנשף בחוזקה. "יש לך מושג מה עשית?!" לואי סינן מבין שיניו כשאנדי רעד תחת מגעו, אמילי וכריס עמדו בצד החדר והביטו במראות האימה, יודעים שאין להם לאן לברוח, ולואי יגיע גם אליהם.
"תענה לי!" לואי קרא בכעס ושחרר את גרונו כשהטיח אגרוף בפניו של אנדי והפיל אותו לרצפה, מסובב את ראשו לעבר שניי הנערים האחרים והמפוחדים שנראו משותקים ממבטו של לואי. אנדי ניסה להתרומם כשלואי הטיח אגרוף נוסף בפניו והתכופף מעליו, "אתה שפוי?! חתיכת.." לואי אמר כשהרים את קולו והטיח עוד מספר אגרופים בפניו, אנדי דימם מאפו השבור, פנס נוצר בעינו ושפתיו דיממו, לואי תפס את פניו של אנדי כשקירב אותו אליו ואנדי שכב מתחתיו, חסר תחושה. "אתה עומד להצטער על הכל, אתה תצטער על היום שבו נולדת," אמר והטיח את ראשו ברצפה, הכוח שיצא מלואי היה עצום, הוא מעולם לא כעס ככה, אבל לא היה לו אכפת משום דבר, הם פגעו בנער שלו.
אנדי רעד במקומו, כל גופו כאב ודימם ודמעה זלגה מעינו, הוא אפילו לא נאבק, הוא לא היה מסוגל לעמוד מול לואי, הוא פחד ממנו. "איתך אפילו לא התחלתי בכלל," לואי אמר כשהתרומם מאנדי, מתרחק ממנו כשהתקרב לכריס. "אתה, אתה היית הכי נורא, בתור אחד שעבר התעללות כל חייו, לולא אני כבר היית מת ברחוב מסמים, ולעזאזל מה שעשיתי לו לא יהיה קרוב אפילו למה שאני אעשה לך!" לואי הרים את קולו כשתפס בשיערו המתולתל והקצר של כריס והעיף אותו לרצפה, מכה אותו בפניו כשהטיח אותו ברצפה שוב ושוב, והם הצליחו להוציא מלואי את המפלצת שהייתה בתוכו, אם הם חשבו שהוא מסוכן עוד לפני הרגע הזה, הם לגמרי טעו.
אמילי חצתה את החדר וניגשה לעזור לאנדי שניסה לעצור את הדימום אך הפגיעה הייתה חזקה מדי. גופו של כריס דימם והוא היה חלש, הוא הרגיש שהוא הולך להתעלף כשלואי לא עצר, הוא לא הפסיק. כשלואי התרומם מכריס, הוא דימם והיה פצוע בכל גופו, לואי הסתכל על פרקי כפות ידיו שהיו מלאים בדם, ואמילי עצמה את עיניה בכאב מהמחשבה על מה שלואי יעשה לה. הדם של שניי הנערים היה מרוח על הרצפה והוא לא עצר, הם המשיכו לדמם ללא הרף. לואי גרם לנזק רציני, לא שהיה לו אכפת.
"כדאי לכם ללמוד לא להתעסק עם הארי, פעם הבאה זה לא יגמר במכות, אל תנסו אותי," אמר לשני הנערים שעדיין נשארו בהכרה כשהתקדם לעבר אמילי ותפס אותה מזרועה, מקים אותה על רגליה. "את," הוא התחיל לומר כשהתנשף, "אני אדאג שאת תצטערי על היום שבו נולדת כי אותך כבר לא יזכרו. את תישארי ברחוב ללא אוכל, מקום עבודה או מגורים, ואת תיקרבי ברחוב ותבכי על הטעויות שעשית בחייך, את תזכרי את הרגע הזה לכל שארית חייך העלובים," לואי סינן מבין שפתיו בארסיות כשסטר לפניה ודמעות זלגו מעיניה אך היא הנהנה, היא לא הייתה חזקה, גם היא פחדה, והיא ידעה שהיא עשתה טעות, לואי מעולם לא העיף מישהו מהאחוזה, והיא לעולם לא תמצא מקום אחר להיות בו.
"אתם לא תגעו בהארי, אתם לא תסתכלו עליו ואתם לא תנשמו לידו. הבחירות שלי הם שלי ואם יש לכם בעיה כלשהי ואתם בוחרים להתנהג ככה אני נשבע שאני אמרר לכם את החיים," לואי אמר כשהתנשף והסתכל על אנדי במבט חודר, אך אנדי בקושי הצליח להסדיר את קצב נשימתו. לואי משך את אמילי החוצה מהחדר, דוחף אותה במורד המדרגות כשהיא ניסתה ככל יכולתה לא ליפול, אך מעדה ולואי משך אותה על רגליה ליציאה מהאחוזה.
כל הנערים והנערות סובבו את ראשיהם במהירות ונעמדו כשהתאספו מאחורי לואי ואמילי שגורשה מהאחוזה, צופים ברגע הנורא בחייה, הרגע המשפיל ביותר מבחינתה. "את לא תחזרי לפה לעולם, את לא תצעדי ברחוב הזה, את לא תתקרבי לאחוזה הזאת ואת לא תראי פה זכר לקיומך, אף אחד לא יזכור אותך ברגע שתצאי מפה, את תבואי ותתחנני שאני אסלח לך אבל אני לא. ואת תיזכרי בי ותחשבי על מה שעשית להארי כשתשכבי ברחוב, חצי מתה, ותתחנני לנדבות, אבל אף אחד לא יסלח לך לעולם," לואי אמר באכזריות ופתח את השערים לפני שהעיף את אמילי החוצה והיא נחתה על הרצפה, וכל הנערים הסתכלו על מה שקרה, אבל אף אחד לא אמר כלום, הם שתקו.
השערים נסגרו ואמילי נותרה בחוץ, דמעות בעיניה וגבה כפוף, היא נעמדה מצדו השני של השער והסתכלה באימה על כל שאר הנערים שהנידו בראשם והפנו אליה את גבם כשנכנסו בחזרה לאחוזה, מותירים אותה לבדה, והפעם, היא באמת הייתה לבד. כמעט ללא בגדים עלייה, חסרת נעליים וחסרת כל הגנה, חשופה לגמרי לכל העולם, והיא לא תשרוד בלילות הקרים.
לואי נכנס לאחוזה והורה לכל הנערים שנותרו להתאסף בשורות. אמילי כבר לא הייתה ביניהם, הארי היה בחדרו של לואי, ושני הנערים האחרים שכבו ללא תחושה בחדרם. "לאחר שכולכם ראיתם מה שהתרחש הרגע, אני אספר לכם שזה נגרם מתוצאה של השפלה ומכות כנגד הארי, מספר 25, אני לא אסבול דברים כאלו! והעונש יהיה בהתאם לכולם, כל אחד שיפעל כנגד נער אחר בבית הזה יסבול." לואי אמר ושילב את זרועותיו. "עכשיו, אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה קרה? האם היא עשתה את כל זה לבד? מה היה המניע? ומה קרה שם? אז תנו לי לספר לכם שהשותפים שלה למעשה היו מספרים 11, ו14," לואי אמר כשסימן לשומרים שעמדו בפתח הבית ללכת להביא את שני הנערים, והם רצו לחדרם, חוזרים לאחר מספר שניות כשהם אוחזים באנדי וכריס שהיו משותקים. הם היו מלאים בדם והם התקשו לנשום, שניהם השפילו את ראשם ולואי התקרב אליהם כשהרים את ראשו של אנדי בעזרת אצבעו, וראשו נפל לאחר שלואי התרחק.
הם היו פצועים, מדממים וחבולים. "זה מה שקרה לשותפיה של מספר 7 שגורשה מהאחוזה, ותשכחו ממנה, כי היא לא הולכת לחזור. ומי שיתקרב להארי במטרות זדון, ישלם. והמניע שלהם? קנאה. המניע היה קנאה. הם קינאו בהארי על היחס שהוא קיבל ממני. ותנו לי לומר לכם, אתם יכולים לקנא, אתם יכולים לכעוס, זה לא משנה כל עוד אתם שלי, ואתם חיים באחוזה שלי ועובדים בשבילי, אתם תצייתו לחוקים, הבחירות שלי הם שלי ואם זה לא מוצא חן בעיניכם זאת בעיה שלכם, כל מי שיפר את החוקים ישלם על כך," לואי אמר ובחן כל אחד מהנערים. "אני לא אסבול דברים מהסוג הזה! אין לזה מקום באחוזה הזאת! זה מובן?!" לואי הרים את קולו וכל הנערים הנהנו, "כן, מר טומלינסון," אמרו פה אחד.
"זה מובן? מספרים 11 ו14? או שאצטרך לגרום לכם להבין שוב?" לואי שאל רטורית כשהתקרב לנערים שהוחזקו על ידי השומרים והנהנו. "גם אתם לא תישארו פה, לא אחרי מה שעשיתם," אמר והתרחק מהם. "אני מצפה מכל מי שידע משהו על מה שהם תכננו שיפנה אליי, מי שיסתתר יחשב כמשתף פעולה. משוחררים," לואי אמר והסתכל על כל הנערים לפני שהלך והתרחק מהאזור.
קבוצות נערים התאספו והתלחששו ביניהם, נועצים מבטים בשני הנערים שהוחזקו בידי השומרים כשלואי הורה להם לקחת אותם לחדרם ולקשור אותם למיטותיהם, למרות שלא יכלו להוות עוד סכנה- לואי לא רצה להסתכן. "הוא קרא למספר 25 בשמו הפרטי," אחד מהנערים אמר ונאנח. "זה לא התפקיד שלנו, אסור לנו להתערב. לא שמעת מה מר. טומלינסון אמר? בוא נשכח מזה," נערה אחרת אמרה והם התפזרו, מנסים להשכיח ממוחם את מה שהתרחש לפני מספר שניות.
"מר. טומלינסון," אנה קראה בשקט ללואי, היא הרגישה נורא, היא הרגישה אשמה, האנשים שהייתה הכי קרובה אליהם במקום הזה התבררו כיותר נוראיים ממה שחשבה, היא ידעה שהם היו רעילים, הם תמיד כעסו על הכל ואף פעם לא הצליחו להשלים עם המצב, אבל היא לא ידעה למה לא התרחקה מהם, היא חשבה שטוב לה איתם.
"כן?" לואי שאל כשהסתובב וראה את הנערה הנמוכה מולו, מפוחדת ומלאה ברגשות אשם. "א-אני ידעתי שהם תכננו משהו, אבל לא ידעתי מה, ברגע שהם התחילו לדבר על זה אמרתי שאני לא רוצה חלק בזה והלכתי... לא ידעתי שזה יקרה ואני מרגישה רע, אני כל כך מצטערת," אמרה ודמעה זלגה מעינה, "אני רק רוצה להתנצל בפני הארי, זאת אשמתי הייתי צריכה לומר משהו, הייתי צריכה לעשות משהו, יכולתי למנוע את זה," אמרה כשהתייפחה ומשכה באפה.
זה היה נכון, היא יכלה למנוע את זה. אבל זאת לא הייתה אשמתה, היא לא גרמה לזה, היא לא פגעה בהארי, היא לא שיתפה פעולה, אבל היא אשמה בדיוק כמו הנערים שפגעו בו, כי היא שתקה. כי היא לא חשבה עד הסוף, היא הייתה צריכה לדבר, היא הייתה צריכה לספר ולשתף את לואי, הוא יכל למנוע את זה. היא יכלה אפילו לספר להארי, או לכל אדם אחר. היה אפשר למנוע את הפגיעה הזאת, וברגע שאתה לא מדבר, ואתה נותן לדברים כאלה לקרות, אתה אשם בדיוק כמו אותם אנשים שפגעו, שעשו מה שעשו.
"בואי אחרי," לואי אמר והסתובב כשאנה הלכה אחריו בראש מושפל, היא הרגישה נורא בשביל הארי, הוא לא עשה להם כלום, הם היו מפלצות. והם גרמו לו לסבול, היא הייתה צריכה לעשות משהו, אבל אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
לואי נכנס למשרדו כשאנה הלכה אחריו, נעמדת באמצע החדר כשלואי התיישב בשולחנו וסימן לאנה לשבת מולו, לרוב היא לא ביקרה במשרד של לואי, היא לא עברה על החוקים והיא לא עשתה בעיות, היא עשתה את עבודתה כמו שצריך, היא למדה להעריך מה שנתנו לה, גם אם הייתה צריכה לוותר על הכבוד שלה ולתת את גופה לאנשים זרים. היא העריכה את מה שניתן לה, המיטה שבה ישנה, הבגדים שלבשה, האוכל שאכלה וכל דבר אחר שקיבלה, גם אם לא היה הרבה, היא לא הייתה צריכה יותר מזה.
לואי שילב את אצבעותיו כשהסתכל על אנה, בוחן את פניה ואת שפת הגוף שלה, היא הרגישה חסרת ביטחון מול לואי, והיא הייתה עצובה, מלאת אשמה.
"תספרי לי כל מה שאת יודעת," לואי ביקש כשהוציא דף ועט, מתחיל לרשום את דבריה. היא סיפרה לו על כך שאנדי כעס נורא, הכעס הזה פרץ משום מקום, וכריס ואמילי הצטרפו אליו ותמכו בו. היא סיפרה לו על כך שהם אמרו שהם רוצים לנקום בו על הקשר שלו עם לואי, ושהם יפגעו בו ויהרסו את חייו. זה כל מה שהיא ידעה עד שהחליטה שהיא לא רוצה חלק בכל זה, אבל אפילו המידע המועט ביותר שהיה בידיה, יכל לעזור, יכל למנוע, ואמנם לואי היה מאוכזב ממנה, אבל הוא כיבד את זה שהיא סיפרה והתנצלה. הוא כיבד את זה שהיא לא שיתפה פעולה.
"אני חושב שאת צריכה להתנצל בפני הארי, הוא צריך לדעת," לואי אמר לאחר שסגר את העט שלו והניח אותו על השולחן, מכניס למגירתו את הדף שעליו כתב כל פרט ופרט שאנה אמרה. היא הנהנה בהסכמה, כי גם אם זה היה קשה להתנצל, במיוחד שידעה שהיא אשמה, היה לה קשה עוד יותר לראות את הארי במצבו הקשה, והיא לא ידעה איך הוא יגיב, אבל הארי היה חלש ביותר, והוא הרגיש רע.
דפיקה נשמעה על הדלת כשלואי ניגש ופתח אותה, נותן גישה לאחד השומרים שליווה את הרופא שלואי הזעיק. לואי לחץ את ידו וליווה אותו לקומה החמישית כשביקש מהרופא לחכות בחוץ לרגע. לואי נכנס לחדר והארי שכב במיטתו, עיניו עצומות ודמעה זלגה מעינו כשהוא פתח את עיניו כששמע את הדלת נפתחת, לואי התקרב אליו והתכופף לידו, מנגב את הדמעה בעזרת אגודלו.
"הכל יהיה בסדר אני מבטיח, הרופא שצריך לבדוק אותך נמצא פה," לואי אמר ברכות כשהארי הנהן ומשך באפו. לואי נעמד ופתח את הדלת כשנתן גישה לרופא, "זה הארי," לואי אמר כשהוביל את הרופא אליו, עוזר להארי להתיישב בעדינות כשהוא נאנק בכאבים. "שלום הארי," הרופא אמר ולחץ את ידו כשהארי הביט בו בחשש.
"אני אביא לך כיסא," לואי אמר כשלקח את הכיסא עץ שהיה ליד שולחן הכתיבה, מניח אותו ליד המיטה כשהרופא הודה לו והתיישב, לואי הסביר לו באיזה חלקים בגוף כואב להארי כשהרופא בחן את פניו הפצועות והנהן. "זה יהיה בסדר אם תוכל להוריד את החולצה שלך?" הרופא שאל בעדינות כדי שיוכל לבדוק את מותניו.
הארי הסתכל על לואי בחשש, כאילו לא ידע מה לעשות. "זה בסדר מבחינתך הארי?" לואי שאל והארי הנהן, כאילו שהייתה לו ברירה, הרופא היה צריך לבדוק אותו. לואי עזר להארי לפשוט את חולצתו בעדינות כשהארי נאנק בכאב והרופא בחן את צלעותיו ומותניו, נוגע עם אצבעו בעדינות כשהארי זז באי נוחות והרופא רשם הערות במסמך שהיה בידו.
"אני אצטרך לעשות צילומים כדי לבדוק אם מדובר בנזקים חמורים או בכאב זמני," הרופא אמר ולואי הנהן כשהארי הסתכל על שניהם ושתק, לואי לא רצה להוציא את הארי מהאחוזה ולהסיע אותו לבית החולים ולכן הזמין רופא לאחוזה אבל כנראה שיצטרך לעשות זאת בכל מקרה.
"תסלחו לי לרגע," לואי אמר כשיצא מהחדר וירד במדרגות למשרדו במהירות, אנה ישבה שם וחיכתה לו, נושכת את שפתה כשהשפילה את ראשה והתעסקה בציפורניה. "מצטער על זה, אני אצטרך לבקש ממך לחזור לחדר שלך, השיחה הזאת תצטרך לחכות לאחר כך." הודיע לה כשנעמד מולה והיא הנהנה ונעמדה, "הכל בסדר?" שאלה כשהסתכלה על לואי שהוביל אותה ליציאה, "שום דבר שצריך להדאיג אותך," אמר ופתח את הדלת כשהיא הנהנה ויצאה.
הרופא ירד במדרגות למשרד של לואי כשלואי הסתובב לכיוונו, "תסלח לי, אדוני, קראתי לשני הבחורים שבאו איתי, הם מביאים את האלונקה, אני אצטרך שתפנה להם את האזור," הרופא אמר כשלואי הנהן, "בוא אחריי," לואי אמר והשניים יצאו מהמשרד כשלואי ירד במהירות לסלון, מורה לכל הנערים שהיו בדרך לחזור לחדריהם.
"כולם לחדרים עכשיו!" לואי הרים את קולו כשנעמד בסלון וכל החבורות התפזרו ונעלמו מהשטח במהירות. לואי פתח את דלת הכניסה והנערים עם האלונקה נכנסו פנימה במהירות כשלואי הורה להם לאיפה ללכת והם נכנסו במהירות, לואי לא ידע אם הפגיעה הייתה חמורה כל כך, אבל גם אם לא הראה את זה, הוא פחד.
הנערים רצו במעלה המדרגות כשלואי עקף אותם והוביל אותם למעלה, נותן להם גישה כשהורה להם לעצור מחוץ לחדר, הוא לא רצה שהם יתפרצו ויבהילו את הארי ככה. לואי נכנס לחדר כשהארי ניסה לגעת במותניו וזז בכאב, מרים את ראשו לעבר לואי שהתקרב אליו, "הכל בסדר?" לואי שאל והארי הנהן כשלואי אחז בידו. "צריך לקחת אותך לצילומים כדי שנדע אם יש נזק או לא, אז יש פה שני בחורים שיקחו אותך על אלונקה," לואי אמר והארי הנהן כשלואי התרחק והתקדם לעבר הדלת, "ר-רגע," הארי אמר ולואי עצר והסתובב.
"אתה תבוא איתי?" שאל בשקט כשלואי נאנח בעצב והתקרב אליו, מסיט את שיערו לאחור כשבחן את פניו הפצועות, עוצר את עצמו מלגעת בגופו של של הארי כשהנהן, "אני לא אעזוב אותך לרגע," לואי אמר והארי הנהן כשניסה להתקרב אליו אבל לואי התרחק ופתח את הדלת, נותן גישה לנערים עם האלונקה שהרימו את הארי בזהירות והניחו אותו עליה, הם לא רצו לגרום לנזק בצלעותיו למרות שאם היה נזק, לואי כבר היה מחמיר אותו כשנשא אותו ממקום למקום ולא הזעיק אמבולנס ישר, אבל הוא לא ידע מה לעשות, ולכן קיווה שהכל יהיה בסדר.
הנערים השכיבו את הארי וקשרו אותו לאלונקה ובכך מנעו ממנו לזוז כשהרימו אותו בספירה של שלוש ויצאו מהחדר, נזהרים במדרגות הנצחיות כשלואי עקב אחריהם והם הובילו את הארי ליציאה מהאחוזה. לואי הורה לשומרים להתפזר באחוזה ולדאוג שהכל מתנהל כמו שצריך כשהנערים הכניסו את הארי לתוך האמבולנס ולואי נכנס אחריהם, מתיישב ליד הארי כשאחז בידו בעדינות, הכל קרה בגללו, בגלל שהוא השאיר אותו לבד, הוא ידע שרוב השיח התנהל סביב הארי, אבל הוא התעלם, מעולם לא היה לו אכפת מהנערים, אבל הוא לא חשב שזה יגיע למצב כזה.
ועכשיו, הוא לא יכול לתת לו להיות לבד יותר, חסר הגנה. הוא יגרום לאותם נערים להצטער והוא יהרוס אותם, אבל עכשיו כל מה שהוא רוצה זה להיות שם בשביל הארי, להרגיע אותו ולומר לו שהכל יהיה בסדר, הוא צריך להיות חזק בשבילו.
