נואה
השעה 12:17 בבוקר.
כל הלילה לא ישנתי. חשבתי רק עליה מהרגע שחזרתי, על הילדה מבית השכן ששמה הוא אמבר. אני לא יודע מה עובר עליי אבל אני לא מצליח להוציא אותה מהראש.
אני באמת מקווה שמצבה השתפר. היא נראתה אתמול לא טוב. אולי אני אלך אליה? רק כדי לראות שהכול בסדר, שהיא לא פוגעת בעצמה. המחשבה גרמה לי לצמרמורת. קמתי ישר מהמיטה, שמתי את החולצה השחורה הקצרה וטרנינג האפור שהיו מונחים על הכיסא שלי וירדתי במדרגות לכיוון הדלת. כשהגעתי לשביל הגישה של ביתה הבנתי שהרגליים שלי הגיעו לפה לבד. לא חשבתי על כלום כמו שצריך. אם אני אדפוק בדלת ואחד ההורים שלה יפתח לי? מה אני אמור להגיד? 'הילדה שלכם די נאנסה אתמול בלילה ובאתי לראות שהכול בסדר איתה?' כן הייתי מוותר. אתמול בלילה לא שמתי לב שהיה מישהו בבית שלה מלבדה. אולי כי השעה היית מאוחרת? אבל היא לא הייתה נותנת לי להיכנס לביתה באמצע הלילה אם היה מישהו בבית, לא? אבל אם בכל זאת ההורים שלה שם? אולי אגיד להם שאני איתה בבית הספר ושאני צריך לשאול אותה משהו. הם לא יאמינו אם אני אגיד להם שאני איתה בכיתה. רואים שאני יותר גדול, אבל בעצם, יש דבר כזה שנקרא ספורט, אני לא היחיד שמתאמן. אני אגיד שאני איתה בכיתה. איפה ג'י שצריך אותו ואת התירוצים המפגרים שלו. אני פשוט ידפוק בדלת ויאלתר להם בביטחון.
בדיוק שבאתי לדפוק בדלת היא נפתחה והרגשתי חבטה חלשה בחזה.
"אאוץ'!" היא אמרה.
התאפקתי לא לצחוק. היא הייתה כזאת חמודה כשנתקעה בי וכזאת גמדה כשעמדה מולי כמו ילדה קטנה. היא הניחה את ידה על המצח מהמכה שקיבלה והרימה את ראשה מעלה כדי לבדוק במי התנגשה. היה ניראה כאילו מסתכלת לשמיים. היא כזאת מצחיקה ומעופפת אבל כשהבנתי שקבלה מכה ישר שאלתי, "את בסדר?"
"כן אני בסדר... אבל מה אתה עושה פה?" שאלה בהיסוס.
אני לא יכול להגיד לה שדאגתי ובאתי לראות אם היא בסדר ושהיא לא פגעה בעצמה, היא הרי עומדת מולי חיה ונושמת. התחלתי פשוט לדבר, מבלי לדעת מה אני בכלל אומר.
"את לא היית נראית אתמול בלילה טוב כל כך, והייתי די בטוח שאראה אותך פה, אז באתי לבדוק. חשבתי להעביר איתך ולך את הזמן, אם זה בסדר מבחינתך?" רגע מה? למה היא עם משקפי שמש? אני לא יכול איתה. גיחכתי לעצמי. היא כאילו לא מהעולם הזה. קשה לא לצחוק לידה. קריר היום בחוץ והשמש היא הדבר האחרון שניראה לעין. "למה את עם משקפי שמש?" שאלתי והורדתי לה את המשקף. "מה זה?!?" שאלתי בבהלה. העיניים שלה נפוחות!
היא ענתה בקול שקט, "אני פשוט, בכיתי הרבה אתמול... אתה יודע."
חשבתי לרגע איך אני יכול לעזור לה ואז עלה לי פתרון. "חכי רגע." אמרתי ובמילים האלה רצתי הביתה, חזרתי תוך זמן קצר.
YOU ARE READING
אויבת של אהבה
Roman d'amourחבבתי אותו, חיבבתי אותו ממש אבל הוא לא אותי. הוא פגע בי וראה בי כתכשיט. הוא ניצל את התמימות שלי והשאיר אותי מצולקת. הייתי חיה פצועה ובודדה, אבל מלך האריות בא להציל אותי. הוא שמר עליי, הוא הגן עליי. הוא אהב אותי. רגש שלא הייתי רגילה לקבל. קפטן הר...
