המניאק מספר אחת שלי

פרק 1

-אווה-

"הגענו חמודה." אמרה אימי והעצרה את האוטו בצד הכביש ליד שער בית הספר ג'ורג'.
בית הספר הכי מפורסם באורלנדו, שבו אני הולכת ללמוד בשלוש השנים הבאות.
בית הספר שגם למדתי בו עד לפני חצי שנה.
הסתכלתי עליו בתדהמה. הוא עצום!
הרבה יותר גדול ממה שזכרתי.
לפני כחצי שנה כשעברנו מפה לטלהסי היה לי כל כך קשה לעזוב את כל החברים שלי וגם את בית הספר שכבר הייתי רגילה אליו.
לתלמידים, למורים ואפילו למקום עצמו.
היה רק אדם אחד ששמחתי להיפרד ממנו ומבחינתי גם לא לראות אותו יותר לעולם.
ראיין מילר.
הילד הכי בלתי נסבל שהכרתי מעולם.
בחיים שלי לא פגשתי אדם מתנשא ומגעיל כמוהו.
שלא לדבר על כמה שהוא מרוכז בעצמו..
מכיתה א' היינו יחד בכיתה.
חוץ ממני הוא האדם הכי תחרותי שאני מכירה.
לא היה מבחן או אפילו משימת כיתה קטנה אחת שלא התחרנו עליה.
כל הזדמנות להוכיח שאני יותר חכמה ממנו ניצלתי.
אותו הדבר לגביו.
ככה התחרנו מאז שהכרנו. והוא אף פעם לא הפסיק להיות חרא של ילד.
הבן זונה ירד עליי בכל הזדמנות שהייתה לו,
ולא שינה לו גם אם זה היה מול כל בית הספר!
והייתה פעם אחת שזכורה לי במיוחד..
בטקס כלשהו בכיתה ח' כששנינו היינו צריכים להקריא איזו פיסקה מול כל החטיבה, ובגלל שהייתי מאילו שהקריאו הייתי צריכה ללבוש לבן,
גם מכנסיים לבנים..
וכמובן, כמובן שבמקרה דווקא באותו היום, הייתי חייבת לקבל בפעם הראשונה מחזור.
מול. כל. הפאקינג. חטיבה.
ובגלל שהיו לפני עוד כמה ילדים, אני כמעט בטוחה במאה אחוז שאף אחד, אף אחד לא היה שם לב או לפחות לא היה מגיב וגורם לעוד אנשים לשים לב, אם הוא לא היה פאקינג מתחיל להצביע עליי ולצחוק בקולי קולות כמו מטומטם!
תוך כמה שניות כבר כל מי שהיה שם ראה והפכתי לבדיחה של בית הספר.
זה לא נמשך יותר מידי זמן, ולמען האמת אני חושבת שאחרי בערך שבוע וחצי כמעט כולם כבר שכחו מזה.
אבל אני לא.
ואני לא אשכח לעולם.
מה שבן זונה הזה עשה לי, השפיל אותי מול חצי בית ספר, כל כך לא הולך להשכח ממני.
אני לעולם, לעולם לא אסלח לו על זה.

אחרי המקרה הזה הייתי נחושה אפילו יותר להוכיח לו שאני טובה יותר ממנו, שאני חכמה יותר ממנו אז נהייתי תחרותית אפילו עוד יותר.
ולכן כשעזבנו לטלהסי עם כל העצב הייתי גם קצת שמחה שלא אראה יותר את המניאק שהשפיל אותי.
הוא היה ונשאר שמוק.
היה טוב שעזבתי לחצי השנה הזאת.
היה לי קצת חופש מכל התחרותיות המוגזמת הזאת.
וחשבתי שאשאר שם לכל מה שנשאר מהחטיבה והתיכון, אבל אז אמא שלי קיבלה הצעת עבודה חדשה אחרי חודשיים שבהם הייתה בלי עבודה והיא כמובן לא יכלה לסרב לה.
ואני בטוחה שהיא גם שמחה לחזור לאורלנדו. העיר שבה גדלה.
אחרי הכל מלחתחילה כשעזבנו זה היה בשביל העבודה של אבא שלי ועכשיו כשהוא התפטר לא הייתה לנו סיבה להשאר שם כל כך.
אמא שלי הייתה עיתונאית ואבא שלי עבד באיזו עבודה משרדית שהוא ממש לא אהב ורצה להתפטר ממנה אבל ממש לפני שהוא הספיק אמא שלי פוטרה, והוא לא יכל להסתכן בכך שאף אחד מהם לא יספיק למצוא עבודה בהקדם, אז הוא נשאר בעבודה הזו למרות שהוא סבל שם -הוא כמובן לא אמר לי שהוא סובל אבל לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהוא רק מחכה שאמא שלי תמצא עבודה והוא יוכל להתפטר כבר.
עכשיו הוא התחיל לחפש עבודה.
אני חושבת שהבעיה שלו היא שהוא מעולם לא ידע מה ירצה לעשות בעתיד. אין לו תחביב של ממש ואני חוששת שאם הוא לא ידע מה בדיוק לחפש הוא עלול להכלא שוב לעבודה שהוא סובל בה.
לא רציתי שזה יקרה, קוויתי בכל ליבי שהוא ימצא בסוף עבודה שבאמת מעניינת אותו.
אבל עד אז אני פשוט אתמוך בו ואעבור דירה אם זה מה שצריך.
ולמען האמת אני ממש שמחה שעברנו חזרה לכאן.
למרות שאהבתי גם את הבית שלנו בטלהסי, לעבור חזרה לאורלנדו הייתה הקלה עצומה.
עכשיו ידעתי שאני אלמד עם חברי הילדות שלי שהיה לי כל כך קשה לעזוב.
אה וכמובן.
איך אפשר לשכוח?
גם איתו.