המניאק מספר אחת שלי

פרק 11

-אווה-

כבר שבועיים חלפו מאז שחזרתי לאורלנדו.
וכבר שוב הגיע יום שני.
הזמן עבר כל כך מהר.
אחרי שצחצחתי את שיניי וסירקתי את שיערי החלק, הלכתי אל השידה שליד מיטתי ולקחתי ממנה את הבגדים שהכנתי לי להיום.
לבשתי ג'ינס שחור קצר וחולצת תלבושת אחידה קצרה בצבע סגול בהיר.
היום החלטתי להשאיר את שיערי פזור ונתתי לו לגלוש על כתפיי עד למתחת לחזי.
ענדתי עגילים מתנדנדים בצורת תות ושרשרת כסופה דקיקה ולבסוף נעלתי מגפי בלנסטון שחורים.
"על תשכחי אוכל." הזכירה לי אמי כשחלפתי על פניה במסדרון.
"אוקיי."
"את מוכנה ליציאה?" היא שאלה ובידה מפתחות לאוטו.
"כן."

הגעתי לבית הספר וראיתי את נעמי יושבת על ספסל יחד עם ג'וש הארטלי.
חייכתי.
"מה קורה זוג יונים?" שאלתי כשהגעתי אליהם.
את ג'וש כבר יצא לי לפגוש כמה פעמים כשהיה עם נעמי.
עוד לא ממש הכרנו אבל הרשתי לעצמי להרגיש חופשי להתנהג כאילו אנחנו חברים ותיקים.
"היי." נעמי קמה וחיבקה אותי חיבוק קצר.
"מה אתם עושים?"
"מימי מתלבטת איזו תמונה שלנו לשים בפרופיל המשותף שלנו באינסטגרם, ואני יושב ומסתכל.."
"כי אתה חייב." השלימה אותו נעמי מבלי להתיק את מבטה מהטלפון.
"מה עם זאת?" שאלה והראתה לג'וש ולי תמונת מראה של שניהם מתנשקים.
"מהמם." אמרתי.
נעמי הטתה את ראשה בכעס.
"אוף נו.. אף תמונה לא טובה!"
"למה לא? זאת תמונה מעולה מאמי. תשימי אותה."
"כן?" "כן." הוא חייך ואז גם היא.
"אין עליך חתיך שלי." היא נישקה אותו על השפתיים נשיקה קצרה וחזרה לטלפון.
"אז אני שמה אותה." ווידאה.
ג'וש ואני הנהנו.
"מושלם! תודה לשניכם. אתם האנשים האהובים עליי!"
צחקתי. "בכיף."
"אז... מה עושים היום?" היא שאלה מיד לאחר מכן.
כיווצתי את גבותיי בשאלה.
"מה? חייבים ללכת לעשות משהו! כבר מאתיים שנה לא בילינו יחד."
"בשבת הלכנו לבאולינג." הזכיר לה ג'וש.
"כן נו, אבל זה היה רק שנינו. בא לי שנעשה משהו כולנו יחד. שאתה תוכל להכיר כבר את החברות שלי ואני אוכל להכיר את החברים שלך!
"אני מכיר את אווה." טען.
"אויש נו זה לא נחשב. נפגשתם בקושי כמה פעמים, וחוץ מזה אני רוצה שתכיר את כל החברות שלי ושאני גם אכיר את החברים שלך."
אתה יכול אפילו להזמין את כל נבחרת הפוטבול."
השפלתי את מבטי. כל נבחרת הפוטבול?
לא דיברתי עם ראיין בכלל כבר יותר משבוע וחצי. מאז שהלכנו יחד למנהלת.
הזמן היחיד שדיברנו בו היה כשהתווכחנו בכיתה על משהו מהשיעור. הוא כל הזמן התחיל לריב איתי על מה התשובה הנכונה כששאלו אותי שאלה.
והוא כל הזמן חיפש דרכים להוכיח שאני טועה או שלא דייקתי מספיק בתשובה. וגם אז הוא קרה לי בשמי ולא "נסיכה".
אבל מחוץ לשיעורים הוא התעלם ממני לגמרי.
זה כל כך לא מתאים לו. הוא אף פעם אף פעם, לא התעלם ממני כל כל הרבה זמן.
האהבה שלו בחיים היא להציק לי.
כניראה שהוא ממש כועס עליי או ממש נעלב ממני.
אני מניחה שאלה האפשרויות הכי הגיוניות כי אני לא יודעת מה איתו אבל אני ממש נפגעתי ממה שהוא אמר לי אז, ואני אפילו עוד יותר כועסת עליו!
הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לראות אותו.
ובטח שלא לצאת לבלות איתו!
אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא יגיב אם נצא יחד לבלות.

"אווה? אווה?"
"מה?"
"הכל בסדר? את לא מקשיבה?"
"מה? לא אני... אני מקשיבה."
"בטוחה? כי אני קוראת לך כבר חמש פעמים."
נעמי הסתכלה עליי מבולבלת.
"כן סליחה." כחכחתי בגרוני.
"חשבתי על.. משהו." "אוקיי.. אז עכשיו כשאת שוב מקשיבה לי, תשמעי מה עושים, אנחנו, פיבי, לידיה וקיארה הולכות יחד עם ג'וש וכל נבחרת הפוטבול, למסיבה הכי שווה בעיר!!" היא צפתה בי מחכה לתגובתי.
תגידי לא!
"אמ... זה נשמע.. מושלם."
"כן? יש! מעולה. אז אני אשלח לך מיקום. זה בשישי בערב השבוע."
תגידי פאקינג לא! מטומטמת! תגידי שאת לא יכולה!
"אוקיי."
פאק. פאק. כל כך פאקינג הלך עלי!

~•••~

אחרי שנשמע הצלצול הלכנו כולנו לבניין כיתות י'.
נפרדתי מג'וש ונעמי שהמשיכו ישר, לכיתה י'2, אני פניתי ימינה לכיתה י'1.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי.
לא הייתי צריכה להסתובב כדי להרגיש את נוכחותו מאחורי.
יכולתי לשמוע את הנשימות שלו.
אוף. שנאתי אותו כל כך. ובכל זאת כל העניין הזה שהוא לא מתייחס אלי ורק מזלזל בי כל הזמן היה בלתי נסבל.
החלטתי לאזור אומץ והסתובבתי לאחור. ניסיתי לשמור על ארשת פנים אדישה.
"מה אתה עושה?" שאלתי בחוסר התעניינות.
היא הרים את עיניו מהטלפון שמבטו היה שקוע בו והסתכל עלי.
אחרי כמה שניות של שתיקה שפתו התעקלה והוא גיחך, ואז החזיר את מבטו לטלפון.
"מה מצחיק?" שאלתי מעט נבוכה.
"את שונאת אותי, אני שונא אותך. אין צורך להעמיד פנים שאנחנו חברים כי כמו שאמרת אנחנו לא."
אוקיי, אאוץ'.
זאת לגמרי הייתה מכה מתחת לחגורה.
ועל אף שלא רציתי להודות זה כאב הרבה יותר מאשר התעלמות ממני.
הוא החזיר לי במילים שלי.
שלגמרי עמדתי מאחוריהן אבל.. אוף! כל המצב הזה היה פשוט בלתי נסבל.
לקחתי נשימה עמוקה. אני לא מאמינה שאני באמת באמת הולכת לעשות את זה אבל..
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב ראיין מילר, אני ממש לא יודעת על מה אתה כל כך כועס! אתה זה שהתפשט מולי. אתה זה שהיה מגעיל כל כך אליי. אתה זה שפגע בי! אז תעשה לי עכשיו טובה גדולה ותפסיק לחשוב שאתה זה הקורבן כאן, ושאתה זה שמגיע לו להיות מגעיל אליי כדי להחזיר לי על מה שאתה, פאקינג אתה! עשית לי!!!"
סיימתי את דבריי והתנשפתי.

הוא הסתכל עליי בהלם.
ככה גם כל שאר מי שהיה איתנו בכיתה.
יופי. בדיוק איך שהוא צריך להגיב.
וממש לא אכפת לי ששלושים ילדים אחרים נעצו בנו מבטים מופתעים.
הסתכלתי רק עליו.
הוא ניראה מבולבל כל כך ואיך שהוא גם עצבני כל כך בו זמנית.
לא.
אני לא אתן לזה להרתיע אותי!
לא פאקינג הפעם!!
הפעם אני זאת שמנהלת כאן את העיניינים. לא הוא. לא אף אחד אחר כאן. אני.

כחכוח בגרון משך את צומת ליבי.
פאק.
מר קופר נמצא בכיתה.
כמה מזה הוא שמע?
הוא שמע הכל?
אלוהים. אלוהים. אלוהים!
בבקשה שמישהו יהרוג אותי עכשיו!

אחרי כמה דקות של ניסיון להשתלט על הכיתה הנרגשת (קצת יותר מדי לטעמי), מהשיחה שניהלתי עם ראיין, או יותר נכון תכננתי לנהל עם ראיין אבל הוא לא בדיוק הספיק להגיב,
הצליח מר קופר להתחיל בשיעור.
עדיין הייתי נבוכה.
ברגע שבו הכל קרה פשוט לא יחסתי לכל הילדים בכיתה כזאת חשיבות, אבל אחרי שכל האדרנלין הפתאומי שלי התפוגג.. רק רציתי לחפור בור, לקפוץ אליו ולא לצאת לעולם!
אני לא מאמינה שאמרתי מול כל הכיתה שראיין התפשט מולי!
בטח הוא שונא אותי עכשיו שנאת מוות על שאמרתי את זה ועל שצעקתי עליו ככה מול כולם.
או שאולי הוא עסוק מידי בלהיות מובך בעצמו ופחות בשנאה שלו אלי.
אני ממש מקווה שהתשובה השנייה נכונה.
פאק!