המניאק מספר אחת שלי

פרק 24

-אווה-

אחרי כמה דקות התנתקתי מהחיבוק של נעמי.
הייתי חייבת להתחמק ממנה עכשיו.
"אני הולכת שנייה לשירותים."
אמרתי בקול צרוד וכחכחתי בגרוני.
היא הנהנה לאט.
חייכתי חיוך קטן ויצאתי מחדרה לעבר השירותים.
"אווה? מה קרה?"
פאק.
קרול.
מהר ניגבתי את דמעותיי בשרוול הסווטשרט שלי.
"אווה? את בוכה? אוי.. חמודה שלי."
קרול עטפה אותי בזרועותיה.
אלוהים.
רק עכשיו נחלצתי מחיבוק.
אבל לא יכולתי להאשים את קרול בזה.
היא תמיד הייתה שם בשבילי.
היא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי.
תמיד סיפרתי לה כשרבתי עם נעמי, ואז היא הייתה הולכת לנזוף בה על שפגעה בי.
המחשבה גרמה לי לחייך.
קרול התנתקה ממני והסתכלה על פניי.
"רבת עם נעמי?" היא שאלה בלחש.
הנדתי בראשי לשלילה.
"רוצה לספר לי מה קרה?"
לא עניתי.
רק משכתי באפי, חייכתי אליה ואמרתי שהכל בסדר.
היא לא נראתה משוכנעת, אבל הניחה לי לנפשי.
נכנסתי לחדר השירותים, סגרתי את האסלה והתיישבתי עליה.
הייתי צריכה לסדר קצת את המחשבות שלי לפני שאחזור לנעמי.
כי אם אחשוב על דברים אחרים בזמן שאני איתה, כל הרעיון של להיות איתה יותר, יהיה חסר משמעות.
לקחתי נייר וקינחתי את אפי.
ואז קמתי מהאסלה ושטפתי פנים בכיור.
נשמתי עמוק כדי להרגע.
מחר אני אגיע לבית הספר, ואני אגיד לראיין שאני צריכה לדבר איתו.
לא.
זה לא רעיון טוב.
למעשה זה רעיון ממש גרוע.
מה בדיוק אני אגיד לו?
"היי ראיין. אני יודעת שאנחנו אויבים וכל זה אבל ניראה לי שאני נמשכת אליך פתאום, ואין לי מושג למה, אה ואני עדיין שונאת אותך למרות שרציתי להודות לך על שהצלת לי את התחת שם עם שרלוט.
והאמת שבזמן האחרון אתה לא כזה נורא, כלומר אתה עדיין אדיוט אבל משתפר ניראה לי... ואני די בטוחה שכשעמדנו שם ואמרת לי את מה שאמרת ממש רציתי לנשק אותך."
או וואו.
זה חדש.
עד לרגע זה בדיוק, לא הודתי בפני עצמי שרציתי לנשק אותו שם.
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה.. באמת רציתי לנשק אותו.
אלוהים אדירים ממש רציתי לנשק אותו.
כלומר... זה היה יותר כמו התלבטות אם לנשק אותו או לתת לו סטירה ולהדוף אותו.
המוח אומר להדוף כמובן, אבל...
הגוף צועק לנשק.
אוף!
אני ממש לא יודעת מה לעשות.
אני לא יכולה לדבר איתו על זה, זה... מוזר מידי.
על אף שהוא זה שהתחיל להימשך אלי קודם...
הוא אפילו אמר לי את זה.
אולי זה אומר שאם אגיד לו הוא ידע מה לעשות.
בכל אופן אני לבדי בכל מקרה לא יודעת.
אבל אולי נעמי תדע?
היא תמיד יודעת מה לעשות..
אבל אני לא אוכל לבדוק את זה אם אמשיך לעמוד כאן מול המראה ולתהות.

חזרתי לחדר של נעמי וראיתי אותה יושבת על מיטתה עם שתי קופסאות גלידה של בן אנד ג'ריס, וכפיות מוכנות ליד.
היא חייכה אלי חיוך מתוק.
"אוקיי. אז.. חשבתי שאולי אם נהפוך את זה לשיחה לגלידה תצליחי לספר לי יותר טוב מה קרה?"
'שיחה לגלידה' היה הכינוי שלנו לשיחות שדורשות גלידה.
כמו אחרי הפרידה מכל אחד מהחברים הקודמים שלה, או למשל כשסיפרתי לה שאני עוזבת לטנהסי.
הפעם הזאת הייתה לגמרי שיחה לגלידה.
התיישבתי לידה על המיטה.
"אני אוהבת אותך נומי."
"אני מתה עליך אווש."
היא הושיטה לי קופסא וכפית ולקחתי אותם מידה.

"אוקיי, אז כן. זה קשור לראיין. ולא. הוא לא עשה לי שום דבר. טוב בערך, הוא די.... כזה.. סוג של אמר לי שהוא חושב שאני מתה שהוא יעשה לי את מה שהוא עושה לשרלוט, ושאני שווה בטירוף, ושכל דבר בזמנו... ואלוהים.. הוא נגע לי בתחת! והוא עמד שם מולי, מסתכל לי על השפתיים... ואחרי זה הוא גם סוג של הגן עלי מול שרלוט כשהיא צרחה עליי אחרי שהיא ראתה אותנו, אה כן, וגם בגלל זה הם נפרדו.
אבל לא בגלל שהיא רצתה אלא כי הוא רצה,
הוא אמר לה שהוא לא היה צריך לנשק אותה או משהו כזה ואז היא יצאה מהכיתה ואז הוא נהיה עצבני בטירוף.. וכמעט שבר איזה שולחן, ו.... אלוהים.
זה פשוט היה מטורף מידי. יותר מידי בבת אחת.. ואני חושבת שכשעמדתי מולו אני רציתי לנשק אותו יותר משרציתי להעיף אותו, וממש רציתי להעיף אותו אבל פשוט לא הצלחתי... ועכשיו אני לא יודעת מה אני מרגישה כי.. אני עדיין שונאת אותו וכועסת עליו בטירוף בדיוק כמו קודם, רק שעכשיו... אני גם נמשכת אליו.
ממש נמשכת אליו.
אלוהים נומי תעזרי לי!"

נעמי נראתה המומה.
היא ישבה שם עם פה פעור לרווחה כשהכפית בחצי הדרך אל פיה מנסה לעקל את כל מה שאמרתי לה עכשיו.
עיוויתי את פרצופי מפחד.
לא ידעתי מה היא הולכת לעשות עכשיו.
להשאר ככה לנצח, להתעלם ממה שאמרתי כאילו זה לא קרה, לתת לי איזו עצה גאונית או נוראית, לנחם אותי..
אבל במקום זה היא פשוט התחילה להתפקע מצחוק.
"מה? מה מצחיק? נעמי! נו באמת נומי תפסיקי לצחוק כבר!"
היא המשיכה לצחוק עוד עד שכבר לא יכלה יותר וניסתה להסדיר את נשימתה.
"אני,"
נשימה.
"לא,"
נשימה.
"מאמינה,"
נשימה.
"שאת דלוקה על ראיין, פאקינג מילר!"
סתמתי לה את הפה לפני שכל העיר תשמע.
"נומי סתמי!!"
"צודקת סליחה." היא גיחכה.
"ועכשיו ברצינות. מה אני אמורה לעשות בדיוק?!"
היא כיווצה את גבותיה, שוקלת מה לענות.
"אוקיי... אממ.. קודם כל, את חושבת שגם הוא נמשך אליך? טוב בעצם עזבי, שאלה טיפשית, ברור שהוא נמשך אליך,"
היא גיחכה.
גלגלתי את עיניי.
היא התעלמה ממני והמשיכה בדבריה.
"אני מניחה שאת צריכה פשוט... לשאול אותו? כלומר אני לא יודעת איך זה עובד, מעולם לא נדלקתי על האויב שלי.."
"לא נדלקתי עליו! אני בסך הכל חושבת שהוא נראה טוב, אוקיי?"
"כן כן.. ברור. אבל אני אף פעם גם לא נמשכתי לאויב שלי, אז... אני יכולה רק לתמוך בך מהצד ו.... לקוות שתהיי בסדר?"
היא לקחה ביס מהגלידה שלה.
נאנחתי.
"טוב... כן, אני מניחה. אין לי ברירה אלא לדבר איתו. למרות שאני לא באמת יודעת במה זה יעזור. כלומר.. אני לא רוצה להיות איתו, אני גם לא רוצה שנמשיך כאילו זה לא קרה.."
"נו מעולה. מצאת סיבה מצוינת לדבר איתו על זה."
"כן אבל... כאילו, מה אני אגיד לו? שאני נמשכת אליו? ש... שרציתי לנשק אותו אז? ש-"
"תגידי לו תודה!"
היא חייכה כאילו הרגע חשבה על רעיון גאוני.
הבטתי בה בחוסר הבנה מוחלט.
"תודה? על מה בדיוק?"
"על שהגן עליך מול שרלוט. תלכי אליו, ותגידי לו שאת רוצה לדבר איתו, ואז פשוט תתחילי את השיחה בתודה על שהצלת לי ת'תחת מול המטורללת שלך לשעבר. השאר כבר יזרום."
שקלתי לרגע את הצעתה.
"אוקיי... זה רעיון.. לא רע?"
היא צווחה בניצחון ומחאה כפיים.
"טוב תירגעי נומי.."
"נו מה את רוצה? אני בסך הכל שמחה בשביל החברה הכי טובה שלי שהיא סוף סוף מוכנה להודות ברגשות שלה."
"איזה רגשות?! חרמנות אולי, וגם זה בקושי."
"ועכשיו היא גם מכחישה.."
צחקתי.
"תודה. באמת." אמרתי לה בקול רציני.
"תמיד."