המניאק מספר אחת שלי

פרק 13

-אווה-

עם כמה שאני וראיין לא מסתדרים יחד, כשמבריזים משיעור ששנינו שונאים כניראה שזה משתנה.
נותרו רק עוד עשרים וחמש דקות לשיעור הראשון.
"אז.. מה עושים?" שאלתי את שותפי לפשע.
"מבריזים."
"כן אבל כאילו, מה עושים כשמבריזים?"
"אני לא יודע נסיכונת, מסתובבים בבית ספר וצוחקים על ילדים שלומדים. בסדר?"
"אוקיי הבנתי." אמרתי בעצבנות.
"רוצה ללכת לקנות משהו בקפיטריה?" הצעתי.
הוא הנהן והושיט את ידו לפנים כמסמן לי- אחריך.

"שלום." אמרתי לקווין. המוכר בקפיטריה.
"היי. מבריזים אה?"
"חייכתי בביישנות. אה.. לא. סתם שיחררו אותנו מוקדם."
ראיין נראה כאילו עומד להתחיל לצחוק בכל רגע.
בעטתי לו ברגל.
הוא גלגל את עיניו.
"מה תרצו לקנות?"
"אמ.. אני אקח צ'יפס וברד." אמרתי והושטתי לו שטר של עשרים דולר.
"בבקשה." הוא הושיט לי את מה שביקשתי והחזיר לי עודף.
"מה עם החבר היפה שלך?" הוא שאל וסימן עם ראשו לעבר ראיין.
הסמקתי כמו עגבנייה.
"הוא לא-" "אני לא-" אמרנו יחד.
השפלתי את מבטי במבוכה.
קווין צחק. "אז מה בשבילך בחורצ'יק?"
"קולה." אמר בקול צרוד והושיט לו מספר מטבעות.
קווין נתן לו את מבוקשו, ואז הלכנו משם.
"בואי נשב איפשהו."
התיישבנו על אחד הספסלים ליד הקפיטריה.
"אז," הוא התחיל לדבר.
"את, מבריזה? ואז עוד משקרת שאת לא??" הוא עשה פרצוף לא מאמין.
"אני לא מבריזה," התחלתי אבל אז התחרטתי.
"טוב אולי.. רק קצת." חייכתי חיוך קטן, והוא גמל לי בפרצוף מתרשם.
הטתי את ראשי.
"אתה יודע... בשישי בערב יש מסיבה." הסתכלתי אליו.
"את מזמינה אותי לדייט?" הוא חייך חיוך ממזרי.
"איכ לא!!" הוא צחק.
"אתה כזה- אוף לא משנה. בקיצור יש מסיבה, ונעמי וג'וש מזמינים את כולנו, כל החבר'ה של ג'וש והחברות של נעמי, אז.. תבוא. יהיה כיף."
הזמנתי אותו למסיבה הרגע?
למה עשיתי את זה?
אין לי מושג.
אבל הוא יכול להיות גם.. בסדר לפעמים... לא?
הוא הרים את גבותיו בהפתעה.
"אוקיי.." הוא ענה בחשד.
הנהנתי בשביעות רצון. "קול. תנסה לא להביא את אחת ה.. בנות האלה שלך." עשיתי פרצוף נגעל.
הוא גיחך.
"אל תדאגי בקשר לזה."
מזל!
"אני כבר אמצא משהי שם."
ברצינות?
הוא צחק.
"זאת יכולה להיות גם את.." הוא אמר בקול שאמור להיות מפתה וקירב את פניו לפניי.
הדפתי אותו.
הוא נראה נעלב ומצמץ במהירות מול פניי.
"די!" הבהרתי לו שיפסיק.
אלוהים. איזה ילד חופר.

אחרי כמה זמן נשמע הצלצול.
"בגדול.. עכשיו מתחיל השיעור השני, אז אנחנו כבר אמורים לחזור. אבל מאחר וגם השיעור השני הוא צרפתית, אני חושש שנאלץ להמשיך להבריז." הוא אמר זאת בטון ציני מובס ושתה עוד שלוק מהקולה.
רציתי להגיד לו שהוא טועה ושצריך לחזור, אבל מר קופר יהרוג את שנינו אם יראה שעכשיו נזכרנו לחזור לשיעור. אז ויתרתי לו.

~•••~

אחרי שנגמר גם השיעור השני התחילה ההפסקה.
אני לא מאמינה שבאמת העברתי עכשיו שני שיעורים שלמים בהברזה עם הילד השנוא עלי.
אבל עכשיו יש הפסקה,
ואפשר להיות קצת עם החברות האמיתיות שלי.

"אווה. לאן הלכת?" שאלה אותי פיבי ברגע שראתה אותי.
"סתם אה..-" "כל הכיתה חושבת שהלכת להבריז עם ראיין כדי להתמזמז." היא לחשה לי את זה, אבל בהתלהבות כל כך גדולה שזה בהחלט היה מספיק חזק כדי שישמעו.
"מה??? מה לעזעזל? למה? פאק! רגע לא! זה ממש ממש ממש לא נכון! נשבעת פיבי, אני לא.. איכ איכ לא! פשוט לא!-"
"אני יודעת אני יודעת תרגעי! פשוט שאר הכיתה.. לא ממש יודעים."
פאקינג אין מצב שזה קורה לי!
אלוהים למה? מה עשיתי רע?
הרגשתי אנשים נועצים בי מבטים.
"אלוהים פיבי, זה לא קורה לי! תעזרי לי בבקשה!"
"בואי נלך למקום אחר." היא משכה אותי מכל העיניים הסקרניות.

"כאן יותר טוב." אמרה כעבור רגע כשנכנסנו למבנה השירותים.
"למה הם חושבים ככה פיבי? אני צעקתי עליו! הם ראו את זה. למה שהם יחשבו שאנחנו יוצאים?!" הרגשתי כל כך מובכת.
"אולי כי כל המתח שהיה ביניכם כשצעקת עליו.." "המה??!" פיבי הסמיקה.
"את יודעת נו.. כל הזמן יש ביניכם מין מתח מיני כזה..." הסתכלתי עליה בתדהמה.
לקח לי זמן לעקל את המילים שלה.
על מה לעזעזל היא מדברת? אין בינינו שום מתח!
לא כל שני אנשים שרבים הם..
"פשוט כי אמרת שהוא התפשט מולך אז... כולם חשבו ש-" "אלוהים אלוהים אלוהים... קח אותי בבקשה!"
"היי. הכל בסדר אוקיי? עוד יומיים כולם כבר ישכחו מזה."
רציתי להאמין לה. אבל משום מה הפעם לא הרגשתי שהולכים לשכוח מזה כל כל מהר.
"אז... מה באמת עשיתם כל הזמן הזה?" שאלה פיבי בסקרנות.
"כלום! קנינו שתייה בקפיטריה
והסתובבנו. אוף!" היא הניחה את ידה על גבי כמנחמת.
נשכתי את שפתי. "אני לא מאמינה שהם באמת חושבים שאני וראיין נהיה יחד. כאילו.. אני וראיין."
אלוהים.
מעניין מה הוא חושב על זה עכשיו.
הוא בטח מתפקע מצחוק רק בגלל שהוא יודע כמה שזה יכעיס אותי.
לעזאזל!