המניאק מספר אחת שלי

פרק 8

-אווה-

אחרי שראיין חזר למכונית בפרצוף מהוסס ותירץ לאמא שלו משהו על כך שפול אחיו הגדול חולה -מה שנשמע מאוד לא אמין דרך אגב, התחלנו בנסיעה.
ראיין ישב במושב נוסע מקדימה ואני ישבתי מאחורי מושב הנהג,
כך שהוא כל הזמן הביט בי מהמראה שבתקרת המכונית.
"איזה כיף שחזרת סוף סוף חמודה!"
פנתה אלי אימו של ראיין, ריקי.
"כן זה.. ממש משמח לחזור." עניתי קצת מובכת.
ראיין חייך.
כניראה מחוסר הנוחות שלי.
גלגלתי את עיניי.
"עוד לא הספקתי למסור לאמא תודה על ההזמנה."
"לא לא, זה ממש בסדר. תמיד כיף שיש אורחים."
זה היה שקר מוחלט. אבל אין לי שום דבר נגד אמא של ראיין חוץ מהבן שלה כמובן, ולא התכוונתי לפגוע בה.
"אני בטוחה שגם אתם שמחים שיצא לכם שוב להפגש בארוחת ערב אחרי כל הזמן הזה.
אתם זוכרים את ארוחות הערב שתמיד היינו עושים יחד?"
כן לגמרי זכרתי.
וגם ראיין זכר.
הוא הביט אליי דרך המראה.
קרא את מחשבותיי.
"כן.. אנחנו זוכרים." הוא ענה בשם שנינו.
יש משהו מוזר במערכת היחסים היחסים שלנו. מרוב השנאה שלנו אחד כלפי השנייה, אנחנו מכירים אחד את השנייה יותר טוב מכל אדם אחר בעולם.
אני יכולה לקרוא אותו רק לפי מבט אחד ואותו הדבר לגביו.
וזה יתרון גדול מאוד כשצריך להעמיד פנים שמסתדרים יחד.

~•••~

הגענו לבית שלי.
זה קצת מוזר להגיע לארוחת ערב עם האורחים כשאני המארחת אבל... זה אפילו יותר מוזר להגיע לארוחת ערב באופן כללי יחד עם האויב המושבע שלי.

כשנכנסנו אמא ישר נשמה לרווחה ולקחה אותי הצידה.
"היית אצלם כל הזמן? למה לא אמרת לי? כבר מתתי מפחד שתאחרי."
"לא אמרתי לך? באמת..? פשוט ראיין היה צריך עזרה... במשהו אז כבר באנו יחד."
"טוב זה כבר לא משנה עכשיו העיקר שכולם פה." את זה היא אמרה בקול.
"אסטר. לא הספקתי להגיד לך תודה רבה על ההזמנה. איזה כיף לראות אותך."
הן התחבקו ואז ישבנו כולנו לאכול.

כמובן שישבתי ליד ראיין. פשוט נהדר.
"אז בתיאבון לכולם!"
אמרה אמי והתחלנו לאכול.
לא הייתי רעבה כל כך אז לקחתי רק כף אורז ושעועית.
ראיין לעומתי לקח כל מה שהיה על השולחן.
אין מה לומר לבן אדם יש בהחלט תיאבון בריא.
"מה?" הוא שאל באמצע הביס עם אוכל בפה כשכניראה נעצתי בו מבטים.
שיט.
"לא, כלום. שום דבר. תמשיך לאכול."
הסמקתי כמו עגבנייה.
הוא הרים גבות אבל המשיך לאכול.
ואז כאילו השתעל ולחש לי באוזן "זה עושה לך את זה לראות אותי אוכל, אה?"
האדמתי אפילו יותר.
אלוהים מה עשיתי רע?
התעלמתי ממנו כרגיל.
הוא חיוך לעצמו חיוך מרוצה.
אוף איתו! אין דבר שמוציא אותי מהכלים יותר מלראות אותו מחייך.
והוא לצערי משתמש במידע הזה בכל פעם שהוא רואה אותי.

"אני הולכת רגע לשירותים."
לחשתי לאמי שישבה מולי.
היא הנהנה וחזרה לאכול.
נכנסתי לחדר השירותים והלכתי אל הכיור.
שטפתי את פני במים וסבון, ואז הלכתי לחדרי. נהיה לי קצת חם עם הג'ינס והחולצה הארוכה אז החלפתי לשורט וגופיה.
"את.. לא בשירותים."
קפצתי בבהלה. מה הוא עושה כאן?
"זה רק אתה..."
"למה רק?" ראיין שאל ונראה נעלב.
"אני באמת מתחילה להאמין שאולי אתה מרגל אחרי, אתה יודע?"
"כן בטח. שלחו אותי לבדוק מה לוקח לך כל כך הרבה זמן כי רוצים להוציא קינוח, ואני ממש ממש שמח שזו לא הסיבה שחשבתי שלוקח לך זמן."
אדיוט.
"אני עוד דקה באה."
הוא לא הלך.
רק העביר את מבטו על רגליי.
הטתי את ראשי.
"מחפש משהו? אתה לא תמצא את זה שם."
הוא חייך וצחק.
"צודקת נסיכה. מצטער."
שוב הכינוי הזה. מה הקטע שלו?
"טוב יאללה נו אני באה. מרוצה?"
הוא חייך בשמחה.
"אין מאושר ממני."
ואז הוא נעמד זקוף ועשה תנועה עם היד, כאילו מחכה שאשלב את ידי עם ידו.
כן בטח. תמשיך לחלום. עברתי על פניו ועל הדרך נתקעתי בכתפו בכוונה.
"אאוץ'. אוקיי אחת אפס לך נסיכה."
שמתי את ידי על פני בתנועה של עייפות.
הילד הזה פשוט... אעאעהעאהה!

"יופי. הגעתם. בואו יש קינוח." קידמה את פנינו אימי.
"מה הקינוח?" שאלתי בסקרנות.
"האהוב עליך! עוגת בננות."
יש!
התיישבנו במקומתינו והתחלנו לזלול את העוגה.
אחרי כמה דקות בודדות כבר לא נותר דבר.
המצאתי איזה תירוץ והלכתי לחדרי.
שם סתם עמדתי מול המראה בחוסר מעש.
זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות.
הסתכלתי מקרוב יותר על פניי. מה זה? חצ'קון?
שיט!
"חבר חדש?" נכנס ראיין לחדרי בלי התראה.
"סתום."
אמרתי בלי להסתכל לכיוונו.
בלי בושה הוא קירב את פניו לשלי והסתכל על הפצע שלי.
מצמצתי בחצי שוק מול פניו עד שהתעשתתי והפנתי ממנו את מבטי.
"מטומטם."
"זה בסדר חמודה. את לא צריכה להתבייש. לכולנו יש חצ'קונים." הוא אמר בקול אמהי.
"מה אתה אומר? לכולנו יש גם צורך לא מוסבר לעקוב אחרי אנשים אחרים? לחדר שלהם? בלי הזמנה?"
"אוקיי אוקיי, שתיים אפס." לפחות בזה הוא מודה.
"אז.. אמרו לי לבוא לארח לך לחברה כי נראה שאת לגמרי מתחמקת מהארוחה."
"אלוהים מה אכפת להם? פשוט תנו לי להיות לבד חמש דקות!"
"תגידי לי נראה לך שאני נהנה להיות פה?"
"כן ניראה לי! מאחר ואין שום דבר בעולם הזה שאתה אוהב יותר מאשר להפריע לי!"
"כן.. זה נכון."
הוא חייך חיוך זחוח.
ואז איכשהו שוב מצאתי אותו סורק את גופי, הכמעט חשוף.
"טוב הבנתי אותך." לקחתי מכנסי טרניג גדולים מהארון ולבשתי אותם מעל השורט.
הוא נראה מובך מכל הסיטואציה והסתכל הצידה.
חייכתי.
שלוש אפס לי.