-ראיין-
מה נסגר איתי לעזאזל?!
מה נסגר איתה?
יצאתי מהבית כשזעם מבעבע בגופי.
הטלפון שלי צלצל.
מעניין מאוד מי זה.
לא טרחתי אפילו להוציא את הטלפון מכיסי ולבדוק.
אפילו אם זו לא הייתה היא ממש לא היה לי מצב רוח לשיחות עכשיו."ראיין!" המשכתי ללכת והתעלמתי מקולה של אווה מאחוריי.
"תפסיק להתעלם ממני!" דרשה בעודה מנסה לצמצם את הפער בינינו.
"ראיין! אתה מסנן אותי?" היא תפסה בידי ומשכה אותי כך שעמדתי מולה.
"מה את רוצה, אווה?"
"אני רוצה שתפסיק לברוח ולהתעלם ממני כשקצת קשה! שתפסיק לחשוב שאם תצעק ותתעצבן הכל יפתר, כי זה לא!"
העברתי את ידיי בשיערי בעצבנות.
"-אני רוצה שתדבר איתי, נורמלי. ושלא תתעצבן ותברח כשאני לא מסכימה איתך!"
"אבל למה את לא מסכימה איתי?! אה? אני הייתי שם, ואם אני לא טועה, שום דבר לא נעשה בניגוד לרצונך נכון?!"
היא השתתקה.
נשפתי אוויר בחדות.
"תקשיבי," קולי היה עכשיו יותר רגוע.
"אני מצטער. אני יודע שאת רוצה שנישאר ידידים, אוקיי? אני יודע שמבחינתך אנחנו לא יכולים להיות יותר מזה, אבל... אני פשוט לא מבין." נאנחתי בתסכול.
"מה אתה לא מבין?"
"אותך!"
היא השתתקה.
"-אותך אווה, אני לא מצליח להבין איך המוח שלך עובד, על מה את חושבת, מה את חושבת עליי, מה את חושבת עלינו, מה אני אמור לחשוב עלינו."
"אני לא.." היא נראתה כאילו מנסה למצוא את המילים הנכונות.
"אני לא יודעת מה לחשוב עלינו. אני לא יודעת מה לחשוב עליך."
היא לחשה את סוף המשפט, אבל שמעתי.
"בסדר."
"מה?"
"נישאר ידידים. הפעם.. באמת."
"באמת?" היא כיווצה את גבותיה.
הנהנתי.
"ואתה לא... אתה יודע.."
"אני לא אגיד את הרצונות שלי בקול רם." השלמתי אותה.
היא גיחכה.
"כן... זה. ו... תודה." הוסיפה.
"בכיף."
"אז... רוצה ללכת להתכונן לבוחן?"
"כן, בטח." אמרתי בטון מזלזל.
היא גלגלה את עיניה עקב תשובתי.
"טוב עזבי את זה. בואי נדבר על דברים יותר מעניינים מבוחן בחפיפת משולשים. מה עם המסיבה הזאת בשבת? איפה היא?"
"אה זה, האמת ש... זאת לא בדיוק מסיבה, כאילו.. זה לא בבית של מישהו, זה במועדון בסוף הרחוב-"
"במועדון? את יודעת שכניסה לשם זה שמונה עשרה ומעלה, נכון?"
היא הסמיקה והנהנה.
"כן, יכול להיות שהצלחנו להשיג לנו תעודות זהות מזוייפות.."
חייכתי חיוך רחב.
"אני לא מאמין. אווה גרין מזייפת תעודות זהות כדי להיכנס למועדון. וואו נסיכה, רואים שלהיות לידי עשה לך טוב. ניראה לי שאני מצליח לדרדר אותך."
היא גלגלה את עיניה.
"אתה ממש לא מדרדר אותי, וחוץ מזה, זאת לא אני עשיתי את זה, זאת לידיה. וביקשתי ממנה שתשיג גם לך, אז תגיד תודה ותשתוק."
התפקעתי מצחוק.
"אלוהים..." מלמלה אווה והעבירה את ידה על פניה ביאוש.
"אז יהיה שם אלכוהול?" שאלתי כשהצלחתי להרגיע את צחוקי.
"כן."
"והפעם את מתכוונת לשתות?"
היא היססה.
"נראה." ענתה בפשטות.
"בסדר גמור. כבר התקדמות."
"אויש תסתום."~•••~
"מה עם העבודה הזאת בkings? את עדיין שם, נכון?"
השעה הייתה אחת עשרה בלילה, ואני ואווה עדיין ישבנו בדשא מחוץ לבית שלי ודיברנו.
"כן... אבל כבר אין לי כמעט משמרות. פאק, ניראה לי שמחר יש לי."
"רוצה שאני אבוא איתך?" הצעתי בשעשוע.
"למה? כדי לצחוק עליי שאני שוטפת כלים? אני לא, דרך אגב."
התחלתי לצחוק.
"לא, אווה, כדי לארח לך לחברה."
"אווה? התקדמנו."
"כן, התחשק לי להיות נדיב. לא הייתי מתחיל להתרגל במקומך." הזהרתי.
"ואיך תארח לי חברה בזמן שאני עובדת? תדבר איתי כשאני רצה משולחן לשולחן?"
"אני יכול לכסח את כל הסוטים החארות שבוהים בך."
היא פערה את עיניה.
"אתה.. איך אתה-"
"את חושבת שלא שמעתי אותם כשהייתי שם עם שרלוט?"
היא האדימה בטירוף.
"אלוהים.. וואו ראיין... בבקשה אל תרביץ לאף אחד.."
"אין לך מושג כמה איפוק נדרש ממני כדי לא לרצוח אותם שם, וגם זה היה בגלל ששנאת אותי אז וכי הייתי עם שרלוט. בפעם הבאה שמישהו שם יסתכל עליך ככה, לא ישארו לו עיניים."
התכוונתי לזה.
ברצינות.
אין שום סיכוי שאתן למזדיינים האלה להסתכל עליה ככה ועוד לדבר אליה כאילו היא הזונה שלהם.
אווה נראתה כאילו נשרפה לגמרי.
היא הסמיקה פי עשר ממקודם ונראתה כל כך מובכת.
גיחכתי.
"טוב מה את נלחצת?"
"ממש לא נלחצת. אני.. לגמרי בסדר גמור."
הרמתי גבה בחוסר אמונה.
היא הביטה בשעון היד שלה.
"שיט.. כבר אחרי אחת עשרה. אני חייבת ללכת ההורים שלי ירצחו אותי." סיננה ונעמדה בשנייה.
"עכשיו?"
"כן, ראיין, עכשיו. ניפגש מחר בבית הספר. לילה טוב. ביי."
היא לקחה את הדברים שלה ועזבה לפני שהספקתי בכלל להגיב.נכנסתי הביתה ונפלתי על המיטה.
עד לרגע שאווה נעלמה בכלל לא שמתי לב לכמה הייתי עייף.
לא היה לי כוח אפילו להתקלח.
חלצתי נעליים בקושי, ונרדמתי.~•••~
ביום שלמחרת הגעתי לכיתה, התיישבתי בכיסא והוצאתי את הטלפון.
נכנסתי לאינסטגרם והסתכלתי על הפוסט החדש של אווה.
חייכתי אוטומטית כשראיתי בתמונות אותה מחייכת.
אחר כך החיוך שלי גדל אפילו עוד יותר כשראיתי שבאחת התמונות היא לבשה ביקיני.
כמובן שהתעכבתי מאוד על התמונה הזאת.
"אתה ממש נואש להיות איתה, אה?"
פאק.
גופי התקשח למשמע קולה של שרלוט.
היא עמדה מאחוריי והביטה לטלפון שלי.
"מה את רוצה עכשיו?"
לא הסתובבתי.
לא הייתי צריך לראות אותה עכשיו.
היא כרכה את ידיה סביב צווארי וקירבה את שפתייה לאוזני.
"שרלוט..."
לא הייתי מרים יד על אישה בחיים שלי, אבל אני נשבע באלוהים שאם היא לא תעיף את הידיים שלה ממני בשניות הקרובות ההרגל הזה עוד עלול להשתנות.
"נו באמת ראיין... למה לבזבז זמן על מישהי שלא סופרת אותך, וגם לא משתווה אליך כשאתה יכול להיות איתי?" גרגרה וליטפה את קו הלסת שלי באצבעותיה.
תפסתי את הידיים שלה ודחפתי אותה לאחור תוך כדי שהסתובבתי לכיוונה.
"שרלוט אני אגיד לך את זה בפעם האחרונה, אני ואת גמרנו. אני לא רוצה שום קשר אליך, ולא צריך שתטיפי לי עם מי להיות."
"אני לא מאמינה לך!"
"אל פאקינג תאמיני!" לשמחתי חוץ ממנו לא היה אף אחד אחר בכיתה שיראה אותנו.
"מה אתה מוצא בה לעזאזל?!"
"שרלוט! תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, לא שזה מעניינך אבל רק שתדעי, אני ואווה ידידים. אנחנו לא יחד ואני לא בקטע שלה, וזאת הייתה הפעם האחרונה בחיים שלך שאת נגעת ותגעי בי!"
היא חשקה את לסתה בזעם.
"אתה עוד תתחרט על זה.."
"מה אני אגיד לך, שרלוט? ממש לא אכפת לי."
היא הסתובבה בכעס ויצאה מהכיתה.
הלכתי לקיר הקרוב והטחתי בו את אגרופי בחוזקה.
אלוהים, אני ממש חייב להפסיק עם ההרגל הזה...~•••~
חזרתי הביתה בסוף היום אחרי שהייתי יחד עם נייט כל אחר הצהריים והערב, והאדם האחרון שציפיתי לראות, עמד אצלי בבית.
צמצמתי את עיניי כדי לוודא שאני רואה נכון.
כשהבנתי שהעיניים שלי לא מטעות אותי, בקושי הצלחתי להוציא את המילה הזאת מהפה.
"אבא?!"
YOU ARE READING
המניאק מספר אחת שלי
Romanceחזרתי. אחרי חצי שנה בעיר אחרת, חזרתי לאורלנדו. לבית הספר, לחברות, למורים וכמובן, גם אליו. הוא שונא אותי. אני שונאת אותו. הוא מניאק. הוא השפיל אותי. הוא פגע בי. ואני לא מתכוונת לסלוח, גם אם זה אומר שיאמלל את חיי... היום זה קורה. אני מתחיל את התיכון ה...