המניאק מספר אחת שלי

פרק 62

-ראיין-

עמדנו אווה ואני מול דלת ביתה כשידי עוטפת את גבה בעידוד.
"קדימה. בואי נעשה את זה." שידלתי אותה לפתוח את הדלת.
היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת לרווחה.
שני הוריה היו בסלון כעת והביטו בנו כשנכנסנו פנימה.
אימה חייכה אליי בחמימות.
"היי אווה, היי ראיין. מה נשמע?"
חייכתי בתגובה.
"בסדר גמור. תודה." תמיד השתדלתי להיות כמה שיותר מנומס ליד הוריה של אווה.
גם כשלא חיבבתי אותה במיוחד, ידעתי למצוא חן בעיניי הורים.

"היי, אמ... אנחנו צריכים לדבר איתכם. עם שניכם."
אמרה אווה ובלעה את רוקה.
אביה, מייקל, כיווץ את עיניו.
"קרה משהו?" אסטר הביטה בי בחשד ואז החזירה את מבטה לביתה.
"אוי אלוהים... למה יש לי הרגשה שאני יודעת מה זה?"
אווה הפנתה את מבטה אליי.
מחפשת בפניי תשובות.
ידעתי שהיא הייתה צריכה אותי עכשיו.
החלטתי לחסוך את זה ממנה.
"היי, מר וגברת גרין... מה שאווה מנסה לספר לכם זה ש.."
"רק אל תגידו לי שאת בהריון.." פלטה אסטר.
גבותיי הורמו בבת אחת.
"ל-לא. ברור שלא!"
מחתה אווה במהירות.
"איך אתם בכלל.. אתם יודעים שאנחנו... כלומר-"
"שאתם יוצאים? נו באמת אווה... נעלמת ללילה שלם בלי להודיע, דבר חמור מאוד דרך אגב, ואז באורח פלא בבוקר גילינו שאת אצל משפחת מילר."
"שלא לדבר על כך שהסתובבתם ביחד בערך כל יום בשבועות האחרונים." הוסיף מייקל ונעץ בי מבט רב משמעת.
סובבתי את ראשי לכיוון אווה ומבטינו הצטלבו.
היא בלעה את רוקה.
"אז.. אני מניחה ש... אין לנו כל כך מה לספר לכם."
"לא בדיוק." אמר אביה וסימן לי להתיישב על הספה.
ממש לידו.
לעזאזל.
אסטר ישבה על כורסא ממול, וסימנה לאווה להשאיר אותנו לבד.
היא הביטה בעיניי כשואלת מה עליה לעשות.
נאנחתי והנהנתי בתבוסה.
היא נשכה את שפתה ונעלמה במסדרון.
כל כך הלך עלינו.
"אז ראיין," אביה הביט בי במבט קשוח.
לרגע התחרטתי על שהחלטנו לספר להם על כך.
היה נחמד דווקא לשמור את זה בסוד, נכון?

"אתה יוצא עכשיו עם הבת שלי."
נשמתי עמוק וסובבתי את מבטי אליו.
מביט היישר בעיניו.
"כן." אמרתי בביטחון.
פחדתי ממה תהיה תגובתם על הזוגיות שלנו, אבל פחדתי בעיקר בשביל אווה.
לא ידעתי מה ההורים שלה יחשבו על כך שאנחנו ביחד, אבל גם אם הם לא יקבלו אותי לא התכוונתי לוותר עליה.
היא שלי.
וככה זה ישאר.
לכן לא נרתעתי גם כשבחן את תגובתי לשאלתו.

"כמה זמן זה כבר נמשך, ראיין?"
שאלה אסטר.
"אני.. לא בטוח."
עניתי בכנות.
יכלו להיות אלף ואחת תשובות שונות לשאלה שלה וכל אחת מהן תהיה נכונה.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שזה נמשך כבר די הרבה זמן, אבל... זה לא באמת היה משהו עד ללפני כמה שבועות, או אפילו ימים."
הם הנהנו בהבנה.
"ראיין..." אסטר הביטה בי בעצב.
"אני מכירה אותך שנים,"
השפלתי את עיניי.
ידעתי שהמשפט הזה לא יגמר טוב.

"אבל פשוט... אווה היא הבת היחידה שלי, ראיין."
כאילו שאני לא יודע את זה.
שאפתי אוויר בחדות.
"היא כל מה שיש לי. ועם כמה שאני מכירה אותך וסומכת עליך.... האם אני באמת יכולה לבטוח בך שתשמור על הילדה שלי?"
הרמתי את מבטי למבטה.
היא ניסתה לקרוא אותי דרך עיניי.
ראיתי את זה במבט שלה.
מנסה להבין אם מה שאני הולך להגיד הוא אמיתי או לא.