המניאק מספר אחת שלי

פרק 9

-ראיין-

אני לא יודע מה בבית של אווה גרין, גרם לי לסרוק את גופה המאוד החשוף. פעמיים. כשהיא הסתכלה.
כמו מטומטם פשוט בהיתי בה ועכשיו היא בטח בטוחה שאני סוטה.
לא שיש לי בעיה עם זה שהיא תשנא אותי יותר, הרי גם אני שונא אותה, פשוט יש לי בעיה עם זה שאנשים חושבים עליי דברים שאני לא.

הגעתי לבית הספר אחרי נסיעה מתישה עם פול ואנני. אנני היא החברה של פול והם לא הפסיקו להתווכח במשך כל הנסיעה, על איך כדאי לחגוג את יום השנה שלהם יחד.
זה בדיוק למה אני לא מוכן לזוגיות אמיתית.
אין לי כוח לכל השטויות האלה של הבנות עם לחגוג כל יומיים.
סוף סוף הגעתי ואני יכול לברוח מפה.
ברגע שחנינו כבר הייתי מוכן, פתחתי את הדלת והלכתי משם במהירות.
אלוהים.
אני מעדיף אפילו ללמוד מאשר להיות איתם באוטו.

השיעור הראשון היום היה היסטוריה.
אני שונא היסטוריה.
כאילו ממש ממש ממש שונא היסטוריה.
ואת המורה הזאת אני שונא אפילו עוד יותר.
"בוקר טוב תלמידים. תוציאו מחברות בבקשה כותבים הרבה היום."
נפלא.
שולחן מלפני ישבה כרגיל אווה.
היא נראה גמורה גם היום.
אלוהים היא חייבת להתחיל להתרגל לישון בשעות נורמליות אם היא רוצה לשרוד בבית ספר עוד הרבה.
הצאתי את המחברת מהלוקר והתיישבתי בכבדות חזרה בכיסאי.
לעומת זאת אווה הניחה את ראשה על השולחן, ועיניה היו עצומות.
"בוקר טוב נסיכה." לחשתי לה באוזן.
היא קפצה ואז נאנחה.
"שיט. איזה שיעור זה?"
טוב היא ממש איתנו.
"היום אנחנו לומדים נימוסים והליכות. צריך להצליח לאכול ארוחה שלמה בפה סגור."
"מה?"
היא נראתה מבולבלת.
התחלתי לצחוק בקול.
"כן מר מילר משהו מצחיק אותך?"
הפסקתי לצחוק, מנסה לרסן את חיוכי ללא הצלחה.
המורה המשיכה להביט בי מחכה שאפסיק אבל זה רק גרם לי לצחוק שוב.
אווה הסתכלה עליי במבט ישנוני.
"ואווה אני מבינה שאני משעממת אותך."
היא הסתובבה אליה במהירות ובלעה את רוקה.
"לא, לא, מה פיתאום אני מצטערת."
"גשו שניכים עכשיו למשרד המנהלת!"

יצאתי מהכיתה ואחרי בעיכוב קל יצאה גם אווה.
"אוף!"
היא רטנה מאחורי.
"הכל בגללך! מטומטם."
"סליחה? מה זאת אשמתי שלא ישנת בלילה?"
"אשמתך!"
"אהה הבנתי אותך.. תני לי לנחש, פשוט חלמת עליי אתמול ולא יכולת להירדם מכל המחשבות. את צודקת, זאת לגמרי אשמתי."
היא נשמה עמוק.
חייכתי לעצמי.
"אלוהים אני לא יכולה לשמוע אותך כבר!"
היא התעצבנה ועקפה אותי.
"את יודעת מתוקה, זה שאת עם הגב אליי לא אומר שלא תשמעי אותי."
היא גלגלה את העיניים כל כך חזק שבטח שמעו אותה מהכיתה.
גיחכתי. "אפשר לחשוב.. בחיים לא היית בריתוק?"
"מה הקשר ריתוק? מה פיתאום ריתוק! בסך הכל הולכים למנהלת!"
חייכתי חיוך מלא שיניים.
היא כל כך מפחדת לקבל עונש.
"היי. הכל בסדר. אנחנו יחד בסיפור הזה. ואם תפחדי, אני יכול לשמור עליך."
היא נעצרה, ולפני שהספקתי לעצור בעצמי היא סטרה לי.
"תפסיק! פשוט... תפסיק כבר! אלוהים."
"אחח!"
החצופה הקטנה לא פראיירית.
"יש לך מזל שאני לא מרביץ לבנות!"
היא גיחכה.
"כן בטח. ממש ג'לטלמן השנה!"
"אני הכי ג'לטנמן שיש! על מה את מדברת?"
"ממש."

אחרי כמה רגעים של דממה התחלתי לדבר.
"טוב הבנתי. אז את עצבנית עליי בגלל אתמול. זה מה שזה, נכון?"
היא לא ענתה.
"סליחה באמת שהיית חצי ערומה כשנכנסתי."
היא פערה את פיה בתדהמה.
"אתה אמיתי?? אתה זה שהתפשט כשהייתי פיזית בתוך החדר! מי אתה שתגיד לי דבר כזה? אני דרך אגב לא הסתכלתי עליך כשבאמת התפשטת!"
"טוב סליחה באמת! אני לא התפשטתי הייתי עם חולצה ובוקסר, שרק לפרוטוקול היה קצת יותר ארוך מהטייץ הזה שאת לבשת!"
"סליחה?? זה היה החדר שלי! אני אפילו לא הזמנתי אותך!! אתה פשוט נכנסת על דעת עצמך, גם אם הייתי באמצע להתלבש כשהיית נכנס במקרה, אתה גם אז היית אומר לי שאני מתלבשת חשוף?! מי פאקינג ניראה לך שאתה?!"
שתקתי.
בשלב הזה כבר עמדנו במקום והבטנו אחד בפני השניה.
הפרצוף שלה היה כל כך קרוב אליי, שיכולתי לחוש את נשימותיה המהירות על שפתי.
עמדנו ככה כמה רגעים בלי לזוז.
רק התנשפנו.

אחרי כמה שניות התקתי את מבטי ממנה ואז גם היא.
הסתובבנו חזרה לכיוון אליו היינו אמורים להגיע.
כבר שכחתי שזה היה משרד המנהלת..
ככה הלכנו בשתיקה עד שהגענו.
טוב, זה הלך ממש טוב...